אשפוז עריקאת: נפלאות דרכי הסכסוך

בגל הראשון של הקורונה הכריז סאיב עריקאת, בכיר הרשות הפלשתינית והאחראי על ההסברה בה: "הישראלים יורקים על מכוניות פלשתיניות ועל רכוש פלשתיני כדי להפיץ את הקורונה, זאת כדי לממש את השאיפה הפראית להיפטר מהם בדרך כלשהי". גל הולך, גל בא וגם מיודענו עריקאת נדבק בנגיף, אבל הוא, שלא כמו שאר בני עמו, הפציר "בממשלת היורקים ומפיצי המחלה" בירושלים לקבלו לטיפול בבית החולים הדסה בעיר. אח"מ קר מאוד.

זה 40 שנה אני עוסק בסכסוך הישראלי-פלשתיני ולא אחת התנסיתי בהסדרת טיפול רפואי לאויב מר. מדינת ישראל ביצעה מחוות אנושיות כלפי הנתעבים שבאויביה. בני משפחה של ראשי החמאס והג'יהאד האסלאמי שחלו בסרטן או במחלה סופנית אחרת זכו לטיפול איכותי בבית חולים ישראלי מהסיבה הרשמית שאין ב"שטחים" אפשרות לתת להם טיפול מציל חיים. קרובת משפחתו של אסמאעיל הנייה מהחמאס בעזה טופלה בבית החולים סורוקה ביוזמת עמותת רופאים לזכויות אדם. אבו מאזן, ראש הרש"פ בכבודו ובעצמו, התעקש בזמנו לקבל טיפול רפואי דווקא בתל אביב - ולא בירדן או טורקיה, שעליהן הוא נסמך.

כלומר, בני משפחותיהם של ראשי הטרור הללו קיפחו חיי ישראלים, מי בפיגוע ומי במעשה התאבדות, וישראל אויבתם המרה עושה מאמצים להצילם, לגאול אותם מייסוריהם ואף להשיב להם את חייהם. בכל מקום אחר בעולם מחוות כאלו היו יוצרות גשר אנושי לשלום - אך לא באזורנו. מתסכל שעד כמה שנתאמץ לבטא ערכים של "תיקון עולם", "הכרת הטוב", "כל המציל נפש אחת" וכדומה, סכסוך הקרקעות הישראלי-פלשתיני - שעם השנים נלוו לו איבה, עוינות ואף שנאה - אין לו מחילה. גם אם היינו מצילים ממוות את כל תושבי השטחים, עדיין היינו נחשבים בעיניהם כשטן שיש לחסלו.

בלבנון שכנתנו מצפון התפתח בעקבות אסון הנמל ויכוח האם יש לקבל סיוע מישראל. "נבלים", זעק אחד המתווכחים עם ממשלתו, "לפחות אם הייתה לכם אלטרנטיבה טובה ליהודים... אבל מה יש לכם להציע? דברי הסתה?" אך ישנה בכל זאת נקודת אור אחת - מדינות המפרץ. אלה קלטו את התועלת שהן עשויות להפיק מהקשרים עם ישראל וייתכן שהעברת המסר למדינות ערביות נוספות בצורה אמיתית וכנה תוביל עוד כמה מהן, שסבורות עתה שישראל היא "שמפיצה את הקורונה", לשנות את דעתן.

דומני שהטרגדיה של הפלשתינים מגולמת באיש הזה, סאיב עריקאת. אדם אינטליגנטי, רהוט, מקובל בעולם, אך גם פוליטיקאי שאיננו מסוגל לומר אמת. את עריקאת, מר הסברה של הפלשתינים, אני זוכר עוד מימי היותו עציר מנהלי בשנות ה-80, שפעל בשם הפת"ח באוניברסיטת נג'אח. האיש הזה טען לאורך הקריירה שלו כמה מהטענות הכי הזויות שנשמעו כלפי ישראל. הוא שיקר במצח נחושה ומבלי להניד עפעף. למשל, באירועי מחנה ג'נין 2002 הוא סיפר על "חמשת אלפים הרוגים לפלשתינים" כדי לחמם את האווירה בשטחים.

כאשר יחלים סאיב עריקאת, כנראה יודה בצנעה לרופאיו שלא חסכו כל מאמץ לרפאו, אבל לא אתפלא אם בתקשורת הבינלאומית הוא יאשים: "מדוע אני צריך להודות לישראל? הרי הם יצרו את הסיטואציה הזאת". רפואה שלמה, סאיב.

הכותב הוא מרצה בחוג ללימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית גליל מערבי, בעבר מושל ג'נין ובית לחם וראש התיאום הביטחוני הראשון עם הפלשתינים בתקופת אוסלו