ראש ממשלה של הדברים הגדולים

היום בדיוק חלפה שנה מאז המלחמה שלא יצאנו אליה. היום לא נעמוד לזכר 100, 200, אולי 300 החיילים שנהרגו במבצע ההוא בעזה שמעולם לא התקיים. היום האלמנה של סגן אלוף ס' או סגן מ' לא תבכה מול המצלמות של רפי רשף ולא תספר על בר המצווה של הבכור בלי אבא, היום האמא של ת' מדובדבן לא תעלה לקבר לזכרו.

המלחמה שלא יצאנו אליה בעזה היתה מתבקשת, כמעט מלחמת אין ברירה. מימין, משמאל, מהרשתות ומהתקשורת הופעל לחץ עצום על הממשלה לצאת למלחמה הזאת. אנחנו כבר לא מסכימים על כלום, אבל על המלחמה הזאת הסכמנו פה אחד - תושבי הדרום רצים 20 פעם ביום למרחב המוגן, ילדים בפוסט־טראומה, המעצמה מותקפת ללא רחם על ידי כנופיה קטנה משולחת רסן, ובמקום למחוץ אותה - המעצמה מכילה. חושקת שיניים. זה היה כבר בלתי נסבל.

אפשר לומר שרק לאדם אחד במערכת הפוליטית היתה המתינות והיכולת לראות את הדברים ממעוף הציפור ולהבין שיציאה למלחמה לא תשנה דבר, זולת קתרזיס לאומי ומוות מיותר של חיילים, אבל זאת תהיה פרשנות חלקית בלבד. גם בכירים במערכת הביטחון ידעו שהמלחמה המיוחלת לא תשנה דבר במערך הגיאו־פוליטי של ישראל מול עזה, גם הם ידעו שאפשר להגיע לאותן תוצאות בלי סבב נוסף ומיותר של שפיכות דמים. אלא שבניגוד לפוליטיקאים מימין או משמאל, רק לבנימין נתניהו היתה היכולת לפרוט את ההון הציבורי שלו כדי לחסום כמעט בגופו את הדרישה לצאת לקרב.

ממרחק הזמן הסירוב של נתניהו להיכנע לפופוליזם ביטחוני לא רק הצדיק את עצמו, אלא התכתב היטב עם אחד מהישגיו הגדולים בעשור של כהונתו. חייהם של חיילי צה"ל, כמו חייהם של אזרחי ישראל, מעולם לא היו בטוחים יותר. דם מיותר לא נשפך. זו אינה "תחושה", אלא נתון שניתן לאישוש מספרי.

המתינות היא פועל יוצא של תפיסה סדורה ומגובשת, ולא של קפריזות או "זיגזג". למגינת ליבם של מבקריו, יסודותיה מפורטים כבר ב"מקום תחת השמש". ההבחנה בין איום אסטרטגי לאתגרים טקטיים, תפיסת הכלכלה כנדבך עיקרי לחוסן ביטחוני ואוריינטציה מפוכחת ביחס לזרמי הכוח במזרח התיכון, הובילו לכך שישראל שברה את החרם הערבי נגדה מבלי לסגת משטחים.

ראש הממשלה של הדברים הגדולים לא שוגה בחלומות רומנטיים על שלום דמיוני ומסוכן, וגם לא מתפתה למלחמות מיותרות. הוא מסוגל להטות חצי גלובוס כלפי איראן כשהוא מריח איום אסטרטגי, והוא מסוגל לעצור תופי מלחמה מיותרים שנשמעים מבית. האחד לא סותר את האחר. גם מבקריו יודעים שעם כל הנהגה אחרת, לא היינו חוגגים היום פריצות דרך מדיניות לשלום ישראלי־ערבי.

סביר יותר להניח שהיינו מקבלים עוד ממה שהורגלנו אליו עד לא מזמן: עולם אדיש להתחמשות גרעינית מהירה של איראן, קורבנות של עוד "צעד מדיני אמיץ" מפוקפק, ויום השנה הראשון למלחמה ההיא בעזה. זאת שלא היתה. עכשיו תחזרו להפגין.