השתקה מניפולטיבית

יצא ככה ששני פלשתינים העסיקו את התקשורת הישראלית בימים האחרונים: שובת הרעב מאהר אל־אחר'ס שחייו ניצלו, וחולה הקורונה סאיב עריקאת שחייו לא ניצלו. זה היה שיעור מעניין על הטכניקה של הנדסת התודעה שמפעילה התקשורת על הציבור. נתחיל במאהר אל־אחר'ס הגיבור:

אחר'ס, פלשתיני בן 49 תושב כפר סילת א־דאהר ליד שכם, נעצר בסוף יולי על ידי השב"כ והובא בפני שופט, שעל סמך המודיעין שהונח לפניו, אישר את בקשת שב"כ למעצרו המנהלי. בתגובה פתח בשביתת רעב, ולקראת היום ה־100 שלה החלה נשקפת סכנה לחייו.

כדי ליצור לחץ ציבורי להיכנע לדרישותיו של אחר'ס להישפט או להשתחרר מייד וללא תנאי ממעצרו, פתח עיתון "הארץ" בקמפיין נלהב למען שובת הרעב, תוך שהוא מצניע מידע חיוני. "הארץ" גרס שמעצרו של אחר'ס לא עמד בפני ביקורת שיפוטית, אף שעניינו הובא בפני שופט, ושוב, בערעור, בפני הרכב שופטי בג"ץ. "הארץ" גם החליט שלמעצרים מנהליים אין מקום במדינת חוק, אף שיש להם מעמד חוקי איתן, לא רק בישראל, אלא גם בדמוקרטיות נוספות בעולם. חמור מכל, את הטענה העיקרית של המדינה בדבר היותו של אחר'ס פעיל בארגון הטרור הרצחני הג'יהאד האסלאמי, הציגו ב"הארץ" בחוסר אמון מופגן כעוד איזו "טענה" קטנונית ולא אמינה של המדינה.

לאורך הקמפיין הוא הוצג במלוא החמלה כפלשתיני תמים, גיבור, קורבן לתעמולה ישראלית שכולה כזב, כמי שכל שאיפתו שנחיה בשלום ולא "נרים נשקים אחד על השני", אף שהצטלם בגאווה כחבר הג'יהאד האסלאמי, אף שהארגון קיבל אחריות לגורלו ואף שמחבליו הצטלמו רעולי פנים וחמושים בטילי כתף, כשהם מאיימים על ישראל אם יאונה רע ל"מפקד".

עם סיום שביתת הרעב לפני כשבוע, התרגש "הארץ" עם אחר'ס על הצלחתו לכופף את המדינה. או בלשון הדיווח: "עצר את שביתתו לאחר שישראל הבטיחה שלא תאריך את מעצרו המנהלי". גם זה לא מדויק. אחר'ס דרש להישפט או להשתחרר מייד, וכשסורב, דרש למלא את יתרת מעצרו (כ־25 יום) בבית חולים בשטחי הרשות. גם דרישה זו סורבה. אחר'ס התקפל ושבר את צומו בביה"ח קפלן ברחובות.

במילים אחרות, בלהטו לבנות נרטיב של קדוש מעונה, פטר "הארץ" כלאחר יד את טענת המדינה על זיקתו של שובת הרעב אחר'ס לג'יהאד האסלאמי, תיאר את כניעתו כניצחון הרוח ויצק ממנו מיתוס של גבורה.

נעבור לסאיב עריקאת, שמת שלשום מקורונה בביה"ח הדסה בירושלים. גם הוא מוצג כאיש שלום מתון וידידותי, בעוד בפועל הקדיש את חייו למאבק בישראל, לבידודה, להחרמתה ולהעמדת מנהיגיה ולוחמיה לדין בטריבונלים בינלאומיים בהאשמות שקריות לפשעי מלחמה. תעברו על הציוצים ועל ההספדים של פרשנינו; אצל רובם לא תמצאו אזכור לשום דבר מזה.

בזמן שחלקים כל כך גדולים בתקשורת הישראלית מתגייסים להשתקה מניפולטיבית של תכנים שלא משרתים את הנרטיב שהם מנסים להשליט, חבריהם מעודדים בהתלהבות צנזורה ברשתות החברתיות והחשכת מסך בנאומי מדינאים, בטענת "פייק ניוז", כמובן. הגמל לא רואה את דבשתו, והגנב - לא את הכובע הבוער על ראשו. אבל אנחנו כן רואים. ועוד איך רואים לכם.

חנן עמיאור הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה"