תבואו בטענות לעצמכם, לא לגנץ

מי אתה, בני גנץ? ובכן, תלוי מתי שואלים. במהלך שנת הבחירות בני גנץ היה יורשו של רבין, מצביא ואיש קרב, רגיש וישר, סמל למוסר, מושא פוטוגני לשערי עיתונים, הקלינט איסטווד של המזרח התיכון, מלח הארץ, ישראל היפה - גברי, מאופק, אסוף, אבל גם קשוח וחזק. בני גנץ לא סימן את הגאולה, הוא היה הגאולה עצמה והוא נמכר באריזות מתנה עטופות בצלופן וקשורות בסרט של אחדות ממלכתית בכל באסטת תקשורת אפשרית.

מי אתה, בני גנץ? ובכן, תלוי מתי שואלים. מאז התיישב באותה ממשלה עם נתניהו, בני גנץ הוא שמאל חלש, בזוי, בוגדני, מטופש, עילג, רכרוכי, "סמרטוט רצפה חד־פעמי" לפי רינה מצליח, בוגד אופורטוניסט, הילד שפוחד ללכת לבית הספר, העונש שהשמאל צריך לסחוב על גבו כמו צלב ענק בוויה דולורוזה, על לא עוול בכפו. גנץ אשם בכל, לנו אין שום אחריות. חשבון נפש? אינטרוספקציה? מיותר. אלמלא השלימזל המסמורטט הזה - השמאל היה כובש את שער הניצחון ללא צל של ספק.

מי הוא באמת בני גנץ? טירון פוליטי לא בשל, נטול כריזמה טבעית, עם נטייה חיננית להתבלבל בשמות של מגישות הטלוויזיה שמראיינות אותו. יש רק דבר אחד שאי אפשר לומר על בני גנץ: הוא לא הפתיע; הכל היה ברור וצפוי מראש. מרגע שהושק מסע הבחירות שלו ועד כניסתו לממשלה, הוא בעיקר נוהל על ידי אחרים. וכולם ידעו את זה: גם השמאל שמכר לנו תדמית במקום אישיות אמיתית, וגם הימין שקרא את המפה מהרגע הראשון - והתריע.

הנחת המועדון הנדיבה ביותר שאפשר לפרגן לשמאל בהקשר הזה, היא שהוא התאהב בשקר שהוא עצמו יצר ואז התחיל להאמין לו. הרי לא יעלה על הדעת שעיתונאי שמאל ופרשני שמאל נחשבים ומתוחכמים ייתנו את מפתחות הניהול של אחת המדינות המורכבות בעולם לאדם שמתקשה לנסח אמירה קוהרנטית מול המצלמות, מבלי שהם מאמינים לעצמם כשהם קוראים לו "יצחק רבין" או כשהם מודיעים בפסקנות שהוא כבר לא "בניחותא".

אבל תראו מה קורה בשבועות האחרונים: השמאל שהשתמש ואז זרק את משיח השקר שהוא עצמו יצר, מוכן עכשיו להתעלם לחלוטין מיאיר לפיד שתמיד היה שם בשבילו ולפנטז מחדש על כוכב שאין לו מושג ירוק לגביו, בדמות איזנקוט או חולדאי, וחמור מכך: להרחיק נדוד עד למחוזות הימין ה"לאומני" וה"משיחי" של גדעון סער ונפתלי בנט, רק כדי להפיל את נתניהו. עקומת הלמידה ממררת בבכי; בפעם הקודמת זה נגמר בפארסה, בפעם הבאה זה ייגמר כבר בטרגדיה: רק לא ביבי בכל מחיר, כולל הפניית עורף לא רק להיגיון ולניסיון, אלא לעקרונות ולערכים עצמם.

המחנה הזה לועג "לעדר שנאמן לנתניהו", משום שהוא מזהה בקנאה את הדבר האמיתי; הדבר ההוא שעומד בניגוד מוחלט ל"המלכות האינסטנט" שהוא עצמו מייצר. וכשהמחנה הזה זועק מרה על ה"בגידה" של הנבחרים שלו, הוא לא עוצר לבחון איך הוא בכל רגע נתון בוגד במילה של עצמו.