במקום "איום קיומי" - אינטרס חיוני לאומי

במאמרו ב"ידיעות אחרונות" (31.12.20), הציג רא"ל (מיל') גדי איזנקוט את משנתו המדינית־ביטחונית. הוא אמנם הכריז כי לא יתמודד במערכת הבחירות הקרובה, אך מעמדו כרמטכ"ל לשעבר, שמילא תפקידו בהצלחה רבה, מצדיק ואף מחייב דיון בדבריו.

הערכתו לאתגרים הביטחוניים הניצבים כיום בפני ישראל, מסתכמת בקביעה: "האתגרים קשים, אולם אינם בבחינת איום קיומי". מאז מלחמת העצמאות, המושג "איום קיומי" אכן שימש אמת המידה העיקרית לבחינת מצבה הביטחוני של מדינת ישראל, אולם כבר במלחמת יום הכיפורים השימוש בו הפך למורכב ולבעייתי.

נשיא מצרים, אנואר סאדאת, שינה כיוון וחולל תפנית למלחמה. הוא הסתפק בתכנון המלחמה לתכלית מוגבלת: לא איום על קיומה של ישראל אלא פגיעה קשה במעמדה ובתפיסת הביטחון שלה. להישגיו הצבאיים והמדיניים של סאדאת היתה השראה מעצבת על מתאר האיומים שהתגבשו מאז למול מדינת ישראל. בהתרחקותם על הרצף מאיום קיומי מובהק, הם הלכו וסדקו את ההסכמה שהיתה קיימת בחברה הישראלית עד 1967, בשאלה העקרונית על מה מוכנים לצאת למלחמה.

המצב דומה גם בשינוי בזירות אחרות בעולם. במלחמה האחרונה בנגורנו קרבאך, אזרבייג'ן ניצחה וארמניה הובסה. ובכל זאת מראשית המלחמה שם, לא הוצב איום קיומי על ארמניה. ארמניה ממשיכה להתקיים ואף מחזיקה בחלקו המשמעותי של חבל נגורנו קרבאך. ברור שישראל אינה יכולה להרשות תבוסה כזו, גם אם אינה איום קיומי.

להתחיל ממנהיגות עם ערכים. איזנקוט // צילום: אורן בן חקון

המושג "איום קיומי" שייך במידה רבה למאה הקודמת, והשימוש בו כפשוטו אינו מועיל להערכת מצבה הביטחוני של ישראל. דווקא בתורת היסוד של צה"ל, מצוי ניסוח משלים: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהתמודדות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים". וכאן מתחיל הדיון המשמעותי עם משנת איזנקוט, במיקוד לסוגיית האינטרסים החיוניים הלאומיים.

במבטו לזירה הפלשתינית קבע: "יש לחתור להיפרדות מהפלשתינים". גם לאמירה זו שותפים רבים מבכירי מערכות הביטחון לשעבר, אלא שגם היא תקועה במאה הקודמת. ההיפרדות מהפלשתינים הושלמה מכבר בהנהגת רה"מ יצחק רבין. את ההיפרדות מכל האוכלוסייה הפלשתינית ברצועת עזה השלים רבין בתחילת קיץ 1994. ההיפרדות מרוב האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה ושומרון - בכל שטחי AB - הושלמה על פי מתווה רבין בינואר 1996. פלשתינים בשליטה ישראלית נותרו רק במזרח ירושלים ובשטחי C. חתירה להמשך ההיפרדות פירושה המיידי חלוקת ירושלים במתווה קלינטון־ברק, ונסיגה משטחים חיוניים במרחב שטחי C. בהיבט זה, משנת איזנקוט סוטה מעקרונות יצחק רבין כפי שהודגשו בנאומו האחרון בכנסת ב־5.10.95.

"חתירה להיפרדות" פירושה המעשי עקירה של יותר מ־150 אלף מתיישבים. זו תוצאה ישירה של ההסתפקות ב"שימור אזורי התיישבות מרכזיים". זה התלם ההסדרי המתמקד ב"גושי ההתיישבות" שאינם עולים על שלושה אחוזים משטחי יו"ש. בחתירה להיפרדות תובע איזנקוט "הסדרים ביטחוניים נוקשים". כאן מזדקרת מחלוקת עקרונית, בתפיסת חיוניות ההתיישבות ביו"ש. לטענתי, אין כל ממשות בהסדרי ביטחון ללא אחיזה התיישבותית במתווה הפרוס כיום במלוא המרחב ביו"ש.

"ישראל זקוקה", כתב איזנקוט בפתיחת דבריו, "למנהיגות המובילה את המדינה לקידום ערכיה הלאומיים, לגיבוש חזון לאומי". לזה אני לגמרי מסכים. כאן הדיון צריך להתחיל ונראה שאיננו שואפים לאותו חזון לאומי.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו