מונולוג בסגנון רחביה

"דיאלוג הוא בדיוק כמו מונולוג, רק שבמונולוג אדם אחד מדבר עם עצמו ובדיאלוג שני אנשים מדברים עם עצמם". המורה לאנגלית, במערכון של שייקה אופיר, שמנסה להסביר מהו דיאלוג, ככל הנראה צפה בבג"ץ לצורך קבלת השראה.

הגותו של נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, מרבה לדבר על הדיאלוג שבין הרשויות. לתפיסתו, ביהמ"ש רשאי לפרש את החוק כרצונו, אך הדבר אינו מעורר בעיה דמוקרטית קשה, שכן הכנסת, הרשות המחוקקת, יכולה להגיב. אם יסברו בכנסת שפסק הדין אינו מייצר מציאות רצויה, תתכבד הכנסת ותחוקק חוק חדש, ותבהיר לציבור ולבג"ץ את רצונה.

לכאורה, אידיליה של ממש. דיאלוג בין שתי הרשויות, שמתנהל לו על מי מנוחות. אולם שוב ושוב אנו מגלים שהדרך המועדפת על שופטי בג"ץ לניהול הדיאלוג היא כאשר איש לא מפריע להם לדבר לעצמם. פסקי דין שעלולים לזכות לתגובה, נשמרים על אש קטנה במשך שנים, ויוצאים לאור כאשר הכנסת משותקת בשל בחירות או בשל קונסטלציה פוליטית לא פשוטה. דוגמה קטנה מהשבוע האחרון קיבלנו מאחת השאלות הנפיצות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל: "מיהו יהודי?"

בשבוע שעבר הודיעו שופטי בג"ץ כי הם מסרבים לדחות את מתן פסק הדין בעניין ההכרה בגיורים הרפורמיים. 15 שנים ממתין ההליך, כך השופטים, ואין כל סיבה להמתין עוד. ואולי להפך? אם ההליך ממתין 15 שנה, האם הזמן הנכון לשחרר את פסק הדין לאוויר העולם הוא בתקופת בחירות? כאשר הכנסת והממשלה משותקות ואינן יכולות להגיב? ומה יהיה על הדיאלוג?

זו כמובן אינה הדוגמה היחידה. בעת כהונתה של הממשלה הקודמת פסקי דין של בג"ץ שביטלו חקיקה זכו לתגובה רטורית קשה ועודדו קידום של מהלכי חקיקה דוגמת פסקת ההתגברות. לאחר שבין 2012 ל־2017 זכינו לבליץ של פסיקות אקטיביסטיות ול־13 חוקים שבוטלו בפרק זמן של פחות מחמש שנים, בשנים 2018 ו־2019 לא בוטל שום חוק. רק כשהוברר לשופטי בג"ץ שהמערכת הפוליטית תקועה, ושאין חשש שהכנסת תאמר את דברה ב"דיאלוג", שוחררו פסקי הדין בעניין חוק ההסדרה וחוק הפיקדון, שהמתינו בסבלנות כשנתיים. דיאלוג אין כאן, אלא מונולוג כוחני של שופטים השולטים באופן בלעדי בתזמון הפוליטי של פסיקותיהם, מתוך תקווה שעד שתוקם כנסת מתפקדת, העניין יישכח ומאחז נוסף ייכבש על ידי מפלגת בג"ץ.

המענה הוא נבחרי ציבור עם זיכרון ארוך, שיענו בצורה חותכת וחד־משמעית למונולוג הארוך, ארוך מדי, של מפלגת בג"ץ. פסקת התגברות, שינוי שיטת מינוי השופטים, קביעת מגבלות של שפיטות וזכות עמידה ועוד יהיו תשובה ציונית הולמת. כי את הדיאלוג החד־צדדי הזה חייבים להחליף בדיאלוג אמיתי, דמוקרטי, שבו המילה האחרונה נאמרת על ידי העם.