בשעה שהבחירות הולכות ומסתמנות כמשאל עם על הקורונה ובעוד הפוליטיקאים בישראל מתקשים להחליט אם המגיפה היא נכס אלקטורלי או אבן ריחיים על צווארם - מספר המתים מקורונה כבר נושק ל־5,000. הציבור עייף. דיכאון ודכדוך מכים בו. כוחם של רבים תש. בסוף החודש הבא עלול מספרם של מתי המגיפה להגיע לכ־6,000, כמניין החללים שהיישוב היהודי בארץ ישראל איבד במלחמת העצמאות. יש כמובן הבדלים מהותיים בין שתי הסיטואציות, אבל יש לפחות מכנה משותף מרכזי אחד.
כאז כן עתה, נושא הציבור את עיניו אל ההנהגה. הוא מצפה להתנהלות שתתעלה מעל האינטרס והחשבון הפוליטי המיידי. הדרישה לניתוק מקסימלי בין הפוליטיקה והנגיף אמנם עשויה להישמע כיום נאיבית, שלא לומר תלושה מהמציאות הצינית הפוליטית. אלא שדווקא המפגש בין ימי בחירות לבין מצב משברי וכאוטי (כלכלי ורפואי) שלא היה דוגמתו מאז קום המדינה, דורש תקשורת אחרת בין ההנהגה לבין אזרחי המדינה - תקשורת שונה לחלוטין מזו שמתנהלת כיום.
הציבור משווע למנהיגות שתנסוך בו כוחות ותיטע בו תקווה ובעיקר תדע ליצוק משמעות למחיר ולהקרבה שלהם הוא נתבע ונדרש כבר כמעט שנה. הוא כָּמֵהַּ למנהיגות משתפת שתשוחח עימו ותדבר אמת, אפילו אם האמת קשה. הוא מבקש הנהגה שתחלוק עימו את לבטיה וקשייה; שתפגין חוזק ואמונה, ושבמקביל תהיה כנה ואמיתית מספיק, כדי להצביע גם על נקודות תורפה וחולשה. הציבור חפץ בהצלחה, אבל מצפה ממנהיגיו להיות מספיק ישרים כדי להודות גם בכישלון. זהו האל"ף־בי"ת של בניית אמון מחודש בין החברה לבין הממשלה - כל ממשלה שתיבחר - בנושא הקורונה.
לשרת את האומה
רק לפני חודשים אחדים פרסמה האוניברסיטה העברית בירושלים מחקר הרלוונטי לתיקון שכה נדרש עתה. ארצות שבהן עומדת אישה בראשות המדינה, כך מצאו רועי כ"ץ ופרופ' צפירה גרלסקי־ליכטמן, בלטו בהתמודדותן הטובה יותר עם הקורונה. ההנהגה הנשית, כך מתברר, תקשרה עם הציבור ברכות ולא באגרסיביות, בדרך מכילה ומשתפת ולא באיומים ובאזהרות ובהפחדות, בנינוחות וברגש, באמפתיות ובאופטימיות. לא באופן קשוח ותחרותי.
ההיסטוריה הרחוקה מעט יותר מלמדת, שגם הנהגה גברית יכולה. ווינסטון צ'רצ'יל, מנהיג בריטניה, דמות שראש הממשלה בנימין נתניהו מעריץ ורוכש לה הערכה רבה, התנהל בדרך דומה באחת השעות האפלות בתולדות האנושות, בימים שהיו קשים פי כמה. הפסיכולוג נחי אלון (בנו של חתן פרס ישראל, ההיסטוריון גדליה אלון) ניתח פעם כיצד הצליח צ'רצ'יל בנאומיו "ליצור תקווה בתקופה של דיכאון קולקטיבי". זו היתה תקופה שונה, כמובן, אך גם דומה לזו שאותה חווים כיום הציבור בישראל ורבים בעולם, בשל הקורונה.
במאמר מלומד וארוך שהוא טקסט חובה למנהיגים בני דורנו, מתאר אלון כיצד נטע צ'רצ'יל השראה ונחמה בעמו, כיצד "הצליח להעניק תחושת משמעות ועוצמה, ולעורר התגייסות ונכונות לפעולה". הוא עשה זאת, "מבלי להמעיט במשקלן של הסכנות ועורר רגשות נעלים של סולידריות מבלי לעורר שנאה. הוא פנה אל כל אדם מבלי לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, עודד ללא חנופה, ועורר גאווה נטולת התנשאות. הוא השכיל לבטא את סבלם של מיליוני אנשים מבלי להאדיר אותו, והצליח להראות את הטוב שבאדם מבלי להתכחש לרוע".
בראש ובראשונה מחכים לדוגמה אישית מההנהגה. מחאה בשוק הכרמל // צילום: גדעון מרקוביץ'
בנאומיו, מציין אלון, מיעט צ'רצ'יל לדבר על עצמו, ואם עשה זאת תיאר עצמו כדוברה של האומה ומשרתה. במקום בגוף ראשון יחיד, הוא נקט שפה מאחדת של "אנחנו". בניגוד בולט לנאומים הצרחניים של אויבי בריטניה, צ'רצ'יל דיבר בשקט גמור, בקצב מדוד, בסגנון של שיחת חברים. הוא לא הסתיר את כישלונות העבר אבל לא בוסס בהם, אלא תיאר את העתיד ונטע תקווה. הוא הבטיח בשם הציבור לא להפסיק להילחם ולא להיכנע. הוא תיאר את החרדות והפחדים, אבל גם העניק תחושת מסוגלות להתמודד עימם. הוא גם לא התבייש לעודד את בני עמו באמצעות טקסטים של משוררים גדולים ושימוש בכתבי הקודש - התנ"ך והברית החדשה.
בניגוד לדנ"א הפוליטי
כך, עם כל ההבדלים המתבקשים, צריך גם היום. מלחמת העולם השניה וצ'רצ'יל הם היסטוריה, אבל מלחמת הקורונה, כאן, במלוא עוצמתה. היא שונה. אין מדובר במלחמה בין מדינות אלא במלחמה של כל המדינות. אבל פה, בישראל, אין כרגע דיבור מאחד ומקרב ומחבק, אלא מערכת רב־מפלגתית מטורללת של שנאה ופילוג ובידול, והכפשות והאשמות ודיבור שבמרכזו עומד ה"אני" ולא ה"אנחנו".
גודל ועוצמת המשבר מחייבים דיאלוג ושיח אחר (אלו, אגב, יועילו אלקטורלית למי שיאמץ אותם, אבל זה אינו העניין). בשעה שכזאת, הנהגה נדרשת ראשית לכל להרים את רוחו של הציבור ולא לנצל את חולשתו, כדי להיבנות ממנה פוליטית. מנהיגות אחראית תאמר תחילה לעצמה ואחר כך לציבור, כי לקושי ולסבל שהוא חווה עתה יש משמעות; שהוא חלק ממסכת של הקרבה וערבות הדדית, שהוא שותף למלחמה על החיים; שזה כולם למען כולם, בפרט למען החלקים היותר חלשים ופגיעים בחברה. זה צריך להיות מחולל המוטיבציה המרכזי של ההנהגה מול חברת שבטים כשלנו.
המנהיגות הפוליטית בישראל לא תוכל לעשות זאת ללא דוגמה אישית. אין מדובר רק בוויתור על שכר (שהגיע באיחור רב) או בהקפדה ואכיפה שוויונית של כללי הריחוק בלבד, אלא גם בירידה אל העם. פשוטו כמשמעו. בשטח. פנים אל פנים, בגובה העיניים. במוקדי המצוקה והתחלואה; בבתי האבות, בבתי החולים, בבתי התמחוי, במרכזי העסקים ובקניונים המושבתים. בלשכות הרווחה והתעסוקה. מול המורים והתלמידים והעובדים הסוציאליים, עם הנוסעים באוטובוסים וברכבות, בבני ברק ובמצפה רמון, בירושלים ובתל אביב, בקריית שמונה ובאילת.
דברו עם הציבור, אבל בעיקר הקשיבו לו. לכו אליו כדי לחבוש פצעים, ולא כדי להיבנות מהם פוליטית. דברו על המשותף בין חלקי העם השונים, ולא על המפריד ביניהם. על הכאן והעכשיו, אבל גם על העתיד. הנהיגו והובילו את הציבור ואל תיתנו לו להוביל אתכם, אפילו אם פוליטית ולטווח זמן קצר, זה פחות משתלם.
התנהלות שכזאת מנוגדת אמנם לדנ"א של כל פוליטיקאי בתקופת בחירות, אבל הימים האלה הם ראשית לכל ימי מגיפה, על כל הכרוך בכך. בפרפראזה על משפטו המפורסם של הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, שהציע לציבור לא לשאול מה המדינה יכולה לעשות למענו, אלא לשאול מה הוא יכול לעשות עבור מדינתו, ראוי עתה שהפוליטיקאים אצלנו יחדלו לשאול את עצמם מה נכון לעשות כדי להיבחר, וישאלו את עצמם בפשטות - מה נכון לעשות?
