געגועיי לבנט ולסער של פעם
נפתלי בנט וגדעון סער מחזיקים היום ב־13 מנדטים הממוקמים במרכז המערכת הפוליטית, כוח פוליטי שמאפשר להם לדרוש ולקבל מנתניהו אילו תפקידים, סמכויות, רפורמות ומדיניות שרק ירצו בממשלת ימין של 65 מנדטים. בכוחם לדרוש ולקדם רפורמות להגבלת סמכויות היתר של מערכת המשפט, להגברת המשילות בנגב ובגליל או לצמצום עוצמתם של הוועדים הגדולים. אבל בשבוע האחרון הולך ומתברר שדבר מכל זה לא מעסיק את בנט וסער, שנראים כמי שמונעים אך ורק מכוחה של השאיפה להחלפת נתניהו, גם אם הדבר כרוך בהקמת ממשלה שרוב מוחלט של תומכיה בכנסת יגיע מהשמאל ולפיכך לא תוכל לקדם ולו הישג ימני אחד.
לו הייתם פוגשים את בנט וסער לפני 20 שנים ומספרים להם שיחזיקו בכוח הפוליטי לקדם איזו מדיניות ימין שרק ירצו, אך הם יעדיפו להשליכה לצד בשל משקעים אישיים, סביר להניח ששניהם היו פוטרים זאת במשיכת כתף. אבל זה בדיוק מה שקורה לנגד עינינו - תזכורת נוספת לכוחה של הפוליטיקה להכניע גם את גדולי האידיאולוגים.
אבל חמור ככל שיהיה הוויתור של בנט וסער על יישום מדיניות ימין בקדנציה הקרובה, צריך להדאיג הנזק ארוך הטווח שייגרם לימין וליכולתו להבטיח את האינטרסים הלאומיים של ישראל. יותר מארבעה עשורים ניצב הימין הישראלי בצידה האחד של מערכה עיקשת, כמעט נואשת, למניעת נסיגה מיהודה ושומרון. מנגד, מארג הכוחות שהציב כיעד את הקמתה של מדינה פלשתינית כלל לא רק את השמאל הישראלי, אלא את הממשלים האמריקניים מקלינטון עד אובאמה, וכן את האו"ם, האיחוד האירופי והעולם הערבי. דוקטרינת השמאל קיבלה רוח גבית גם מצד מוקדי הכוח בישראל: התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה והממסד הביטחוני.
למרות כל זאת, הצליח הימין בהנהגת נתניהו הישראלי לא רק לבלום את הלחץ לנסיגה, אלא גם להציב פרדיגמה חלופית להשתלבות ישראלית במזרח התיכון: פרדיגמה הגורסת שהשלום יבוא מתוך עוצמה, ולא מתוך חולשה. מדובר בהצלחה אדירה עבור מחנה פוליטי המייצג כמחצית מאזרחיה של מדינה זעירה. די להיזכר במהירות שבה הכניעו לחציהם של צ'מברליין ודאלאדיה את בנש וממשלת צ'כוסלובקיה בהסכם מינכן כדי להבין עד כמה חריגה עמידתו של הימין הישראלי מול לחצים בינלאומיים במשך עשורים.
אלא שכגודל ההצלחה עד עתה, כך גודל הסכנה לנוכח ההתנהלות הזחוחה, והבטוחה מדי בעצמה, המאפיינת את הימין בימים אלה. אין לדעת באיזו מהירות יחזרו הלחצים הבינלאומיים להקמת מדינה פלשתינית, ואין לדעת באילו מבחנים יצטרך הימין הישראלי לגייס את כל כוחותיו על מנת לנסות לבלום את השילוב המסוכן שבין הלחצים הבינלאומיים לתאוות הנסיגות של השמאל. בעבור השמאל הזזת נתניהו היא רק השלב הראשון באסטרטגיית הפרד ומשול, בדרך להגשמת תוכניותיו ארוכות הטווח לשינוי פניה של מדינת ישראל. לא אחדות וריפוי יקדמו המבקשים להצדיק ולעודד את הפניית העורף של בנט ושקד לנתניהו ולליכוד, כי אם הרחבה של הקרע לתוככי הימין והרס של הסולידריות הימנית החיונית לאתגרי העתיד.