קודם מדיניות, אחר כך מנהיגות

"תגיד, אנחנו אוהבים אותו?", שאלה אותי אשתי בזמן שצפינו באיזהחבר כנסתמדבר באיזה פאנל. "לא", עניתי לה בנונשלטיות. "אבל אתה מכיר אותו אישית!", אמרה. "נכון, בגלל זה אנחנו לא אוהבים אותו", עניתי. עברנו לראות את "אלאדין" שלדיסני. כשנכנס אלאדין לעיר כנסיך, הג'יני מציג אותו בשיר כדי שימצא חן בעיני ההמונים בממלכה: הוא חזק כמו עשרה גברים, הוא שלח מאה בריונים לפגוש את הבורא, יש לו גמלים מזהב והרבה חיות, והוא חתיך.

התחבולה של הג'יני עובדת, אפילו המלך נופל בקסם. רק הנסיכה וג'פאר לא מתלהבים מהתהלוכה. "אנחנו אוהבים את אלאדין?", אני שואל את עצמי, הרי רק לפני רבע שעה הוא היה עבריין מבוקש בשוק של אגרבה. האם כמה בגדים יפים וסיפורים יכולים לבנות נסיך? בסוף אלאדין הופך לנסיך אמיתי, ויש זיקוקים והפי אנד. וכמובן, אף אחד לא שואל מה היתה מדיניות המס של אלאדין, או מה המשנה החברתית או הביטחונית שלו. הוא לקח את הנסיכה לסיבוב על השטיח המעופף, וזה אמור להספיק לנו כדי לקבל אותו בתור מנהיג. חזרנו לראות חדשות ואולמרט היה שם. לא רצינו להיות הנסיכה שלוקחים אותה לסיבוב, אז כיבינו את הטלוויזיה.

אנחנו נוטים לייחס רגשות אנושיים לפוליטיקאים ולמפורסמיםאחרים, כי אנחנו משליכים מהסביבה הקרובה שלנו אל מרקע הטלוויזיה. מיליוני שנות אבולוציה לא הכינו אותנו להתייחס לפוליטיקאים בשונה מהתייחסות לראש השבט של פעם. במשך מרבית הקיום האנושי בתקופה השבטית, גם אם היתה היררכיה, היתה סימטריה מסוימת: אנחנו נקשיב ונאהב את ראש המשפחה, והוא ידאג לנו ויאכיל ויאהב אותנו בחזרה.

אבל הטלוויזיה אינה סימטרית. אם אנחנו אוהבים את הפוליטיקאי, אין זה אומר שהוא אוהב אותנו. ואף שקשה לנו להודות בכך, מערכת היחסים שלנו עם המנהיגים היא אחרת. אנחנו נותנים להם קולות, והם בתמורה אמורים לתת לנו מדיניות.

אמרה אמריקנית ידועה אומרת "Never meet your heroes", לעולם אל תפגשו את הגיבורים שלכם. הסיבה היא שתמיד תתאכזבו. כי גיבורים, והכוונה היא כמובן לפוליטיקאים גיבורי המקלדת והמסכים, הם אנשים בינוניים להחריד, ציניים ואינטרסנטיים, ובדמוקרטיות הם בסך הכל תוצאה של הווקטורים הפועלים עליהם.

מייקל ברי, נביא הזעם המפורסם של וול־סטריט, חזה את המשבר של 2008. מי שהקשיב לו אז, הרוויח. שאר העולם נכנס למיתון, והוא התפרסם בסרט "מכונת הכסף". לפני כמה חודשים הוא חזה קריסה נוספת. מאז השוק עלה בכמה עשרות אחוזים, והוא ולקוחותיו ומעריציו הפסידו ככל הנראה מיליארדים רבים.

גיבורים, והכוונה היא כמובן לפוליטיקאים גיבורי המקלדת והמסכים, הם אנשים בינוניים להחריד, ציניים ואינטרסנטיים, ובדמוקרטיות הם בסך הכל תוצאה של הווקטורים הפועלים עליהם

בחרתי משהו רחוק לצורך הדוגמה, כי זה לא טור ספציפי נגד איזה אלוף לשעבר, פרופסור בכיר או פאנליסטים יודעי־כל. הבעיה היא בעיקרון ההתאהבות בפוליטיקאים ובמנהיגים, לא בכתב אישום פוליטי נגד מי מהם.

אנשים אוהבים נביאי זעם, במיוחד בצל השואה הנוראית שפקדה אותנו, אך נביאים אלה טעו בדברים רבים אחרים, והמדיניות שהם מציעים אינה בוחנת את העלויות הכבדות. כל האנשים שמפרשנים לנו את המלחמה, מבימת הכנסת או מהאולפנים הממוזגים, בוודאי טועים יותר ממה שהם צודקים.

ישראל זקוקה להרבה פחות מנהיגות, גבורת מקלדת ופרשנות, וליותר שיח אמיתי על מדיניות. אלה המבטיחים לנו זעם, תקווה או מנהיגות, מתגלים כאנשי מכירות. מנהיגות אינה סחורה, ואהבת ההמון אינה מטבע עובר לסוחר. ישראל זקוקה למדיניות כלכלית, חברתית וצבאית, שעליה יש לדון ולהתווכח במכוני המחקר, בכנסת, באקדמיה ובפרלמנטים בבתי הקפה (החשובים לא פחות). לא רלוונטית מידת האהבה או התיעוב שלנו כלפי מנהיגים. כשנחליט מה המדיניות שאנחנו מעוניינים בה, נוכל לבחור בנציגים שיישמו אותה. לא להפך.