בן דודי, ינון, נפל - צוואתו: חמלה
רצף האירועים דורש חמלה אינסופית • כזו שיוכבד ליפשיץ וינון פליישמן הפיצו לעולם • מי יודע מהי הדרך המדויקת להתמודד, מי יכול לחמוק מטעויות
Your browser doesn’t support HTML5 audio
בלילה שבין ראשון לשני, במהלך נסיעה בטנק בחזית הצפונית, נפל ינון פליישמן.
לוחם שריון במילואים, אבא, אח, בן, מורה, וגם בן דודי.
ינון ז"ל לא היה עלם חמודות. כרבים מגיבורי הארץ הזו הוא מסר את נפשו בגיל "מבוגר", בן 31 היה במותו.
אך ינון היה גבר חמודות. איש ספר ומחשבה, מחנך אהוב, נפש משכילה ורחבת אופקים, יצירתית ומקורית, שהקרינה בינה ואהבה לכל הנקרה בדרכה. דמות שואפת ורודפת שלום הסולדת ממלחמה, אך מתייצבת להגן על העם ועל הארץ כאשר הדבר מחויב המציאות.
בהלוויה, בזמן ההספד שהשמיע אביו בקול שבור, ניסרה אזעקה את העצב ואת היגון. עשרות רבות של בני משפחה ומכרים שכבו על הרצפה מול הקבר הפתוח כשראשם מוסתר ככל האפשר, ומיררו בבכי קורע לבבות.
מדובר היה במחזה סוריאליסטי, כרוב המראות המלווים את אזרחי ישראל בשלושת השבועות האחרונים, כזה שלמרבה האימה כמעט התרגלנו אליו. עם מתן האישור חזרו כולם לבכות בעמידה, וינוןנטמן באדמת הר הרצלכשסביבו כמות מבהילה של קברים טריים. עוד גברי חמודות ועלמי חמודות שנפלו במערכה הכבדה, מחזה שכמעט אינו ניתן לעיכול.
שבוע לפני נפילת ינון ז"ל הושבו לישראל שתי חטופות משבי חמאס, יוכבד ליפשיץ ונורית קופר, שתיהן חצו את גיל 80. עם השחרור כונסה בביה"ח איכילובמסיבת עיתונאים שבה דיברה הגברת ליפשיץעל חוויותיה מהתופת.
האירוע גרר ביקורת קשה וכעס, הן על הצבתה של ליפשיץ מול עיתונאים צמאי מידע יום לאחר חזרתה, והן בשל מסרים שביטאה ושכביכול שירתו את מאמצי התעמולה החולניים של חמאס.
גברת ליפשיץ, כמו ינון, דרשה תמיד שלום וטוב. טרם החטיפה נהגה להסיע תושבים מעזה לטיפול רפואי בבתי חולים בישראל. שותפה לפעילות ההומניטרית היה בעלה, עודד, שנותר כלוא אצל מחבלי חמאס.
אנו נתקלים ברצף מחזות קשים הדורשים זמן ותהליך של עיכול ועיבוד. אין זמן, יש רק כאב וקושי.
נדרשת מאיתנו סלחנות כלפי עצמנו, הורדת עוצמת הביקורת, המחלוקת, הנוקדנות ומציאת השגיאות האובססיבית. הבנה למצבנו, חיבוק ודמעה - ולא הטחת האשמות, גם אם הן מוצדקות
במציאות הזו נדרשת חמלה אינסופית, כזו שיוכבד ליפשיץ וינון פליישמן הפיצו לעולם, הקלה עם עצמנו גם אם עושים טעויות. מי יכול לדעת את הדרך המדויקת להתמודד עם שובה של חטופה קשישה שהיא רק רסיס ממספר החטופים שעדיין בעזה, מי יכול לחמוק מטעות בטיפול באירוע מזעזע שכזה.
נדרשת מאיתנו סלחנות כלפי עצמנו, הורדת עוצמת הביקורת, המחלוקת, הנוקדנות ומציאת השגיאות האובססיבית. הבנה למצבנו, חיבוק ודמעה - ולא הטחת האשמות, גם אם הן מוצדקות.
זוהי צוואתם של ינון ושל הקבורים סביבו תחת תלוליות עפר שטרם הושמה עליהן מצבה, וזה המסר לחיים של דמויות כיוכבד ליפשיץ. מותר קצת לוותר לעצמנו, ללחוש במקום לצעוק, לחמול במקום לכעוס על העם ועל המדינה שלנו.
לכל זמן ועת תחת השמיים, כעת כלפי פנים זהו זמן לעין טובה, לחמלה ולהכלה, זמן דמעות ורחמים - לא דין וכעס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו