בני דודיי נפגעו מטיל בשתולה

כבר שנים אני כותב את הטור השבועי הזה.

כל פעם אני מתלבט לגבי הנושא. השבוע ההתלבטות לא היתה הנושא, אלא המאמר עצמו. האם אני רוצה לכתוב? ואם אני כותב, והדברים יתפרשו, בטעות, כהזדהות או כאמפתיה עם עזה - האם המשטרה תמהר לעצור אותי ולהוציא הודעה לתקשורת? כלומר, אם אעז בדרך כלשהי להביע אמפתיה והזדהות עם הקורבנות החלשים, הילדים, הנשים והקשישים, אף שאני מאשים את חמאס בכל דבר כל הזמן.

הסיבה הראשונה לכך שהתלבטתי אם לכתוב, היא שאני חש כי קיים תיוג של "תומך טרור" של כל מי שמגלה אמפתיה כלפי הרוג פלשתיני - תיוג המתפרש כחתירה נגד ישראל, מה שמזכיר שלטון צבאי, ולא דמוקרטיה. אני, כמו הרוב המכריע של הערבים, מזדהה עם כאב המשפחות היהודיות והערביות־הישראליות שנרצחו בדרום. אף אחד לא מעלה על דעתו שהטרור שבוצע על ידי חמאס מכבד את המאבק הלאומי הפלשתיני.

הסיבה השנייה לכך שהתלבטתי אם לכתוב השבוע, היא האירוע האישי המטלטל במיוחד שעברתי עם משפחתי. בעקבותירי של טיל נ"ט מלבנון על ידי אנשי חיזבאללהלכיוון מושב שתולה, נפגעו ארבעה פועלים: אחד נהרג במקום, ושלושה אחרים - הדוד שלי ושני בניו - נפצעו קשה. אחד איבד את שמיעתו ועבר ניתוח בגב ובצוואר, השני נותח ברגליו והשלישי נפצע קל, פגוע חרדה, מאושפז בבית החולים ובוכה כמו ילד. עולמם חרב עליהם, והם יצטרכו לעבור הליך שיקום ארוך.

אני מתגורר קילומטרים ספורים מגבול לבנון, בכפר יסיף. מתחילת המלחמה הטנקים והנגמ"שים עוברים דרך הכפר לכיוון הגבול, וכל הזמן שומעים את המטוסים ואת המסוקים שחגים בשמי האזור, ואיך לא - גם את הטילים שמרעידים את כל הבית ושזורעים בנו פחד וחרדה, במיוחד כשאין מקלט ציבורי אחד באף יישוב ערבי.

בשבועיים האחרונים, רוב מה שאני עושה - מלבד לשמור על משפחתי - זה לשלוח הודעות לחברים, יהודים וערבים, ולדרוש בשלומם, לנסות לעזור ולהושיט יד.

בשבועיים האחרונים אני שולח הודעות לחברים, יהודים וערבים, דורש בשלומם ומנסה לעזור. אך אני חש חוסר אמון ואווירה של פחד מצד חברים ותיקים

אך כל מי שמקבל ממני הודעה בקושי כותב ועונה. יש אווירה של פחד. אני חש חוסר אמון מצד אנשים שהייתי רגיל לשוחח ולהתכתב איתם שנים רבות, כמעט בכל יום.

מתוך בחירה הפסקתי לצפות בחדשות ולהאזין לרדיו, כי איני מסוגל לראות עוד את הזוועות שהתחוללו ביישובי הדרום, וכן - גם אתהילדים ההרוגים בעזה. אני מתקשה לראות את ההרס וההרג, במיוחד של הילדים.

המלחמה בינתיים ממשיכה, ובכל הכוח. לא רק כדי להכריע את חמאס, אלא כדי להשיב את הכבוד של ישראל. זה עניין של זמן עד שתיגמר, כי גם לכוח יש גבולות. ועד אז, בתקווה שלא תיפתח חזית צפונית, עוד יאבדו את חייהם לא מעט בני אדם. על כך יש להצטער מאוד, ולא משנה מי ההרוג.

לכן - נקמה, תקיפה וחיסולים הם לא תוכנית. צריך תוכנית.