שבת בבוקר, יום יפה. אני לוקח את ינאל, בני בן השנתיים, לגן.
בדרך מנסה לסדר את המחשבות לקראת סוף השבוע, אך שומע בחדשות על "אירוע גדול" בדרום. חשבתי שזו עוד חדירה מעזה, עוד אירוע ביטחוני.
התיישבתי במשרדי והתחלתי לעקוב אחרי הדיווחים. ככל שעבר הזמן נוכחתי לראות ולהתוודע לזוועות ולאימה שהתרחשו בדרום. מאות קורבנות, אחדים מתוכם ערבים, נרצחו ונטבחו ושילמו את המחיר הכבד ביותר.
בכל סוף השבוע עקבתי אחר כל אמצעי תקשורת ואחרי הרשתות החברתיות, ובכל פעם כשצפיתי בתמונות על המסכים ראיתי מולי את תמונת ינאל.
בכל דיווח ותמונה שאני רואה - כן, אני מודה - ראיתי את בני. פיתחתי פרנויה, לא רציתי שיעזוב אותי ולו לדקה אחת, חששתי ופחדתי פחד אימים, והפחד מלווה אותי עד עכשיו. עם תחילת המתקפה על עזה והתחממות גזרת הצפון, הרחוקה מביתי קילומטרים בודדים בלבד, הפחד שלי גבר והחשש לבני חצה כל גבול.
ביום ראשון החלטתי שאני מפסיק לצפות בדיווחי הטלוויזיה. לא אל־ג'זירה, ולא ערוץ 12 או 14, כי כל הדיווחים עסקו בדם, בזוועות, במוות ובהרג. הרגשתי שזה נמצא בפתח ביתי, עוד דקה מישהו מגיע לדפוק בדלת וינסה לפגוע בבני ובמשפחתי.
בלילות עברו בראשי כל סוגי הפחד והאימה: מה אעשה אם מישהו, לא משנה מי, יבוא וינסה לפגוע בי? איזה אבא אהיה אם לא אצליח להגן על בני התינוק, והאם יש לי סיכוי בכלל לברוח לאן שהוא?
כן, אני יודע שלא מעט מקוראי המאמרים שלי כותבים עליהם תגובות מתלהמות, בוודאי עכשיו על מאמר זה. אולי עיקר הטענות יהיו נגד מי שמאפשר לי לכתוב כאן, ויהיו שיציעו לי לעזוב את ישראל כי היא לא שלי.
ככל שהתבהרה תמונת הזוועה שהשאיר חמאס, בעיקר כלפי המשפחות, כך הזדעזעתי יותר. כי ילדים ותינוקות לא אמורים לשלם את המחיר.
ולא, לא מעניין אותי מי התחיל או מי קיבל את ההחלטה.
ילדים ותינוקות הם מעבר לכל קו אדום בכל סכסוך. כדי להרתיע את חמאס צריך לפגוע בתשתיות, בראשי הארגון שהכשירו וגידלו דור של רוצחים.
בלילות עברו בראשי כל סוגי הפחד והאימה: מה אעשה אם מישהו, לא משנה מי, יבוא וינסה לפגוע בי? איזה אבא אהיה אם לא אצליח להגן על בני התינוק, והאם יש לי סיכוי בכלל לברוח לאן שהוא?
תמונות מיטות התינוקות עם הדם לא נמחקות מתודעתי ומזכירות לי את דאעש. הזוועות בדרום הן אירוע מכונן ביחסי יהודים וערבים, ובעיניי דווקא עכשיו צריכים לראות את המשותף ולהבין כיצד נאפשר לדורות הבאים לחיות בשלום, או לפחות ללא שנאה, בהכרה הדדית, כדי להגיע לפיוס המיוחל.
זו שעתם של המנהיגים להחליט: קידוש החיים ולא קידוש המוות.
הגיע הזמן לחשוב אחרת, לחשוב על העתיד, לחשוב על הילדים.
המילה שלום איננה גסה, והמילה פיוס איננה גנאי. מגיע לכל ילד, לכל אדם, לאהוב את החיים ולחיות את החיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו