ברגע הראשון כשראיתי את דגל הכחול־לבן מתנוסס על מבנה משרד החוץ האוסטרי, רחב ליבי. הנה סוף כל סוף העולם מכיר בכך שהצדק עם ישראל. מה יותר מעודד מכך? אבל ככל שהטרנד העולמי התפשט, למשרדי האיחוד האירופי בבריסל ולגורדי שחקים בניו יורק, הפכה תחושת התמיכה הנעימה להרגשה לא טובה, עד לכדי גל של בחילה. הקבס העיקרי עלה בי כשעמודיו של שער ברנדנבורג בברלין הוארו בצבעי כחול־לבן ודגל ישראל הוקרן עליו. ככה זה, בכל רחבי העולם אוהבים אותנו מתים, מוכים ומושפלים. מצטיינים בכך בייחוד הגרמנים, שנושאים איתם ייסורי מצפון של היסטוריה אפלה.
הפלא ופלא, אותם גורמים מגרמניה ומהאיחוד האירופי, שביומיום דואגים לשלוח מיליארדים לחיזוק עזה והרשות הפלשתינית, נזכרו כעת להתעטף בכחול־לבן. אז לא, תודה. אין צורך בדמעות התנין שלכם. עד שלא תפסיקו מייד את מימון הטרור ועידודו, שזורם דרך עשרות עמותות וקרנות ממשלתיות וגם דרך האיחוד האירופי, אל תעזו לנופף בדגל ישראל. אינכם ראויים לשאת את דגלנו בגאון.
מה גם שכולנו יודעים שברגע שישראל תשיב מלחמה, ועזה על מחבליה ואזרחיה תתכסה בדם הרוגים, אתם תהיו הראשונים לגנות את ישראל. תקראו להפסקת אש, להידברות. כאילו יש מה לדבר עם רוצחים חסרי רחמים שחוטפים זקנים, נשים וטף. כאילו יש מה לשאת ולתת עם מחבלים שמסוגלים לרסס חסרי ישע, הורים על ילדיהם.
בינתיים, ישראל מתמהמהת בהשבת המלחמה. היא עדיין נמצאת בשלב ההלם והמגננה. הפעולות היזומות שלה מסתכמות פחות או יותר בהתקפות של חיל האוויר על סמלי שלטון בעזה, כפי שהגדיר זאת דובר צה"ל עצמו. כאילו שאנחנו משחקים פה משחק הדגל, וכל המטרה היא רק לגנוב את סמל הקבוצה היריבה. צה"ל עוד נלחם בסמלים במקום לחסל את מנהיגי האויב עצמו ואת לוחמיו, במקום למוטט את שלטון חמאס ולכבוש מייד את רצועת עזה.
פרט לטעות המהותית, יש כאן גם טעות הסברתית. חלון הזמן שבו העולם יאפשר לישראל להשיב מכה ניצחת על עזה הוא צר במיוחד. ככל שהמרחק בין התקפת חמאס על ישראל לבין התקפת הנגד הישראלית הולך וגדל, כך ישראל מפספסת את חלון ההזדמנויות הבינלאומי.
כולנו יודעים שברגע שישראל תשיב מלחמה, ועזה על מחבליה ואזרחיה תתכסה בדם הרוגים, אתם תהיו הראשונים לגנות את ישראל. תקראו להפסקת אש, להידברות. כאילו יש מה לדבר עם רוצחים חסרי רחמים שחוטפים זקנים, נשים וטף
אבל לישראל אסור להתרגש ממחוות העידוד והתמיכה, כמו גם מהגינויים שיבואו. והם יבואו. הבו לי גינויים מכל רחבי העולם על ניצחונות ישראליים, ואפס דגלי הזדהות עם כישלונות צבאיים ומאות קברים טריים. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", כאלה אנחנו בטוב וברע, בשמחה ובאימה. כאלה אנחנו צריכים להיות, או מוכרחים להיות כי כך נגזר עלינו.
אלא שלצערי, מנהיגי ישראל אינם מסוגלים שלא להתחשב בדעת הקהילה הבינלאומית. אותה קונספציה תבוסתנית היא זו שהביאה את ישראל להסכים במשך עשרות שנים להקמת ממלכת טרור בשכנות לישראל. יש להודות בכאב וביושר שהמחדל נעשה בעיקר תחת ממשלות ימין, שמרחו את הזמן בין עוד סבב לעוד סבב ונתנו לעזה להתעצם עד לכדי איום קיומי על ישראל. למה? כי פחדנו להצטייר רע בעולם, חששנו מגינויים באו"ם וממשפטים בהאג. ברחנו מהביצה העזתית כדי להיות יפים. כמה יפים אנחנו כעת. יפים ומתים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו