הסוכה של אוליבר אנתוני

אם הישיבה בסוכה נועדה להחזיר אותנו לטבע ולאפשר לנו להביט על חיי השגרה המתורבתים שלנו במבט רענן, אז המוזיקאי שהכי מייצג את רוח החג השנה הוא לא ישראלי ואפילו לא יהודי.

אוליבר אנתוני חי בקרוואן קטן בחווה בווירג'יניה עם אשתו ההרה ושתי בנותיו, והוא מעניין לא רק מוזיקאים כמוני אלא עשרות מיליוני מעריצים ברחבי העולם כולו. זאת מפני שמהחווה המבודדת שלו הוא מספק לתרבות המערב כולה מבט חדש, ביקורתי ומרענן על עצמה. בזמן שאצלנו יש מי שרץ לאמריקנים ומפציר בהם בהפגנות "אל תוותרו עלינו", אוליבר אנתוני - המוזיקאי הראשון בהיסטוריה שהגיע למקום הראשון במצעד Billboard hot 100 עם השיר הראשון ששלח אליו אי־פעם - אומר לאמריקה שהיא ויתרה על בניה ובנותיה כבר מזמן.

כך, למשל, תוקף אנתוני את תופעת השמנת היתר בארה"ב באחד הבתים מתוך הלהיט הענק שלו "Rich men north of Richmond": "אם אתה מטר שישים ושתיים ושוקל מאה שלושים וחמישה / אל תחלוב את הרווחה / המסים שלי לא צריכים לשלם על עוגיות השוקולד בסלך". התרגום החופשי הוא כמובן שלי, אבל הרוח האנטי פוליטיקלי קורקט המרעננת, שמתברר, על פי הצלחתו המטאורית של השיר, שרבים בעולם חיכו לה, היא של אנתוני.

אנתוני סירב לחוזה ניהול בסך 8 מיליון דולר באומרו: "אני לא רוצה לירוק את השירים שלי באצטדיונים כל סוף שבוע". במקום זה הוא עלה לנגן בחינם בשוק האיכרים בבארקו שבצפון קרוליינה

לא רק בתוכן, גם בצורה אוליבר אנתוני מתקן את התרבות האמריקנית בדיוק עם התיקון שלשמו נועד חג הסוכות, כלומר מחזיר אותה ליסודות, לטבע ולאנושיות. אין לו הפקה מוזיקלית, הוא פשוט נותן לשירים לעבוד: הוא מנגן את שיריו על גיטרה בלבד ומקליט אותם במיקרופון אחד כשהוא יושב ביער מוקף בכלבים שלו (שלפעמים נכנסים גם להקלטה). תשוו את זה למותגי הפופ המלאכותיים עם ההפקות המלוקקות, דוגמת מדונה, שארה"ב ייצאה לעולם בעשורים האחרונים, ותבינו שקמה כאן תרבות נגד אמיצה, מנומקת ופופולרית בטירוף, שיוצאת כנגד כל הרעות החולות של עידן המסכים והרשתות החברתיות המודרני: המלאכותיות, הניכור, חוסר האותנטיות, סתימת הפיות של הפוליטיקלי קורקט, ועל פי הראיונות של אנתוני אז גם כנגד הקיטוב.

לא רק אנחנו אלא גם ארה"ב חווה בעידן הרשתות החברתיות קיטוב פוליטי שלא היה כמותו מאז מלחמת האזרחים. מאוד יכול להיות שחלק ממה שעובר עלינו בארץ נובע גם מהעתקת המגמה הזאת באקדמיה, בתקשורת ובתרבות, וטוב לדעת שקם קול מוביל בתרבות האמריקנית שיוצא כנגד התופעה הזו ולא מוסיף את קולו בחמת זעם אוטומטית למקהלה ה"נכונה". לכו דעו, אולי גם את זה נחקה יום אחד.

אנתוני סירב לחוזה ניהול בסך 8 מיליון דולר באומרו: "אני לא רוצה לירוק את השירים שלי באצטדיונים כל סוף שבוע". במקום זה הוא עלה לנגן בחינם בשוק האיכרים בבארקו שבצפון קרוליינה. לפני שעלה לבמה הקריא את תהילים פרק ל"ז: "אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים; אַל-תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. כִּי כֶחָצִיר, מְהֵרָה יִמָּלוּ; וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא, יִבּוֹלוּן".

חציר, דשא ואנושיות. זו הבשורה של סוכות וגם הבשורה החמה ביותר במוזיקה האמריקנית העכשווית. מי יודע? אולי בקרוב גם אצלנו...