יש מחאות זיגזג

לא משנה מה הצליחו לגרום לכם לבלוע, המטרה האמיתית היא לא המסר, אלא הטעם הרע שנשאר. המאבק הציבורי ברפורמה או ה"מחאה הציבורית" שהוא הפך להיות, לא נועדו לגרום לכם לקבל איזו עמדה מדינית - אלא לגרום לכם לכעוס.

דמיינו לשנייה שהמאמר הזה עוסק במדיניות חינוך, ושבו אני טוען שתקציב החינוך נמוך מדי- דעה פופולרית למדי שקל לשכנע בגינה. רבים מכם יסכימו איתי. אולי אציג טיעונים חדשים שיחזקו עוד יותר את דעתכם. בכל מקרה, אצליח להשיג נקודות פוליטיות.

בשבוע אחר כך אני אכתוב טור שטוען שתקציב החינוך גבוה מדי. זו אמנם דעה לא פופולרית במיוחד, אבל יש לה תומכים לא מעטים. יותר מ־84 מיליארד שקלים נבלעים במערכת החינוך, ואם אציג את כשליה הרבים של המערכת - אולי אצליח לשכנע כמה מכם, ואולי לחזק עמדות של אלה שחשבו כך מלכתחילה. גם כאן אצליח להשיג נקודות פוליטיות.

גם אם אטען את הטיעונים ההפוכים שבוע אחרי שבוע - מעטים יגידו שאני צבוע, ולכן, כל עוד אני טוען ומבקר, אני מצליח לצבור כוח פוליטי. מה שלא אצליח לטעון הוא שתקציב החינוך הוא נכון, וש־84,826,229,000 השקלים מתוקצבים נכון. כל עוד אני מבקר, מפעיל לחץ, משנה את עמדתי, יורד לפסים אישיים ולועג - המקום שלי בפוליטיקה מובטח.

ציניות, סרקזם, לעג, שינוי עמדה פעם בשבוע וירידה לפסים אישיים הם כישורים שמרחיקים מאיתנו חברים, אבל הם כלים חיוניים של פוליטיקאים מהפכניים. את הכלים האלה היטיב לנסח בתחילת שנות ה־70 סול אלינסקי, שהפך לתיאורטיקן הפוליטי החשוב והמשפיע ביותר של השמאל הקיצוני האמריקני במשך 50 שנה. ספרו "13 כללים לרדיקלים" הוא קריאת חובה למי שמנסה להבין את המחאה של 2023.

המחאה "התחילה" כאילו בהתנגדות לרפורמות משפטיות, אף ששורשיה בארגונים כמו קריים מיניסטר ו"עתיד כחול־לבן" (עמותת נסיגה מלאה ושתי מדינות גנרית שמפעילה את המותג "אחים לנשק").

תחילה ניסו למכור לנו שחברות ההייטק יוציאו את הכסף מהארץ - עדיף לתוך סיליקון ואלי בנק, שנציגו בארץ היה מראשי המחאה. הבנק קרס כמה שבועות לתוך הקמפיין. אחר כך אמרו שתהיה סרבנות המונית בצה"ל ושהכשירות תיפגע ושמטוסים יפסיקו לטוס - גם זה לא קרה. מלבד כמה כיסי טרלול בכמה יחידות אליטיסטיות, דבר לא השתנה בצה"ל.

האנשים שכבר חודשים חוסמים כבישים וממררים את חיי האזרחים, הם אלה שטענו בכיפור שמחיצה סמלית בזמן פולחן דתי היא "השתלטות על המרחב". כל זה - בזמן שהם מופיעים בחו"ל ומספרים שהרפורמה עלולה למנוע מהם לחוש ביטחון כשהם מטילים פצצות על ילדים

כשזה לא עבד - עברו לדבר על חוק הגיוס, כאילו הדבר הכי חשוב בהתנגדות לרפורמה המשפטית הוא הגיוס והחימוש של 10,000 חרדים בשנה. אותם החרדים ששבועיים אחר כך יטענו עליהם שהם מיסיונרים, ושיש להרחיקם מכל סוג של פולחן בציבור.

האנשים שכבר חודשים חוסמים כבישים וממררים את חיי האזרחים, הם אלה שטענו בכיפור שמחיצה סמלית בזמן פולחן דתי היא "השתלטות על המרחב". כל זה - בזמן שהם מופיעים בחו"ל ומספרים שהרפורמה עלולה למנוע מהם לחוש ביטחון כשהם מטילים פצצות על ילדים.

מי שמנסים להבין את המחאה עלולים לחשוב שהם בעד חיילינו האמיצים, שהם גם פושעי מלחמה וגם לוחמים וגם סרבני מצפון, שכל רצונם הוא לגייס את החרדים המיסיונרים והמדיתים ולספק להם נשק, ושביבי הוא מחרחר מלחמה ודיקטטור שנבחר ברוב ושמקדם מהלכים מדיניים. רפורמה? לא קשור.

חוקיו של אלינסקי מחייבים לשנות את נושא המחאה מדי שבוע. הם מחייבים סתירה עצמית כדי להגדיל את הבלבול הציבורי. התייחסות אמיתית לבעיות האמיתיות לא מעניינת אותם. צביעות מנהיגיהם היא לא תכונת אופי או "טעות טקטית", אלא כלי להוצאה של האזרחים משיווי משקל.

למנהיגים האלה אין תוכנית, אין אידיולוגיה ואין מטרות מלבד שינוי תוצאות הבחירות. אם אתם מתנגדי רפורמה או מתנגדי ממשלה - אתם ראויים למנהיגים טובים יותר.