אחרי 50 שנה: אחדות ולא הכנעה

את ההיסטוריה של עם ישראל אפשר לצייר לפי הצמתים שבהם נדרש העם הזה ל"חישוב מסלול מחדש". בכל צומת כזה ניצבנו מול משבר שאיים על המשך קיומנו, ונדרשנו להכרעות חדשות שהאומץ לקבלן סימן את המשך הדרך.

היום, לאחר יותר מ־70 שנות קיום המדינה, סדקים נפערים באחדות העם ושאלות עולות בדבר צדקת הדרך. הפעם המחלוקות הפנימיות הן אלו שמאיימות לפרקנו. איך זה קרה לנו? נראה שהיסוד נעוץ בכך ש"צדקת היהודי הנרדף" מתחלפת בשאלת אופי הקיום שיהיה במדינת ישראל. קו פרשת המים בין שני הכיוונים הללו החל באופן בולט לאחרמלחמת יום כיפור.

מצד אחד הצלחה צבאית מופלאה, ומאידך - כשל נוראי של ההנהגה ואובדן האמון בה. לראשונה, באופן בוטה, לא די בזה שניצחנו - אלא שאת המרחב תופסות שאלות גדולות בהרבה: עבור מה? איזו חברה תהיה כאן אחרי המלחמה? הסדק שנפער אחרי המלחמה ההיא הולך ומעמיק. מה שנסדק הוא לא העוצמה הצבאית של ישראל או הביטחון בהיותנו חלק בלתי נפרד מהאזור, כי אם הביטחון בצדקת הדרך ובאופן שבו צועדים בה.

כיום, 50 שנה לאחר המלחמה הנוראה ההיא, הבונקרים בגולן הפכו לאתרי תיירות והשדות השחורים נצבעו בלבלוב ירוק, אך נראה שהאיום הקיומי שהוסר פינה את המרחב לשאלות המהות שהחלו לצוץ אז. ייתכן שהגענו לפרשת הדרכים הדרמטית ביותר ב־2,000 השנים האחרונות.

התמה, שלפיה אם לא נתעשת אויבינו יחסלו אותנו מייד, כבר אינה השריר המרכזי שמעצב את הזהות של הילדים שנולדים כיום בישראל. לראיה - נתוני הגיוס שהולכים ויורדים. הילדים שנולדים כיום לא יכירו שורדי שואה, לא יכירו לוחמי כיפור, והסיבות לקריטיות של בית לאומי עבור העם היהודי יהיו עבורם יותר היסטוריה רחוקה מאשר שאלה קיומית.

נראה שהפעם, באופן מלא, יש לנו את הפריבילגיה לבחור איזו מדינה תהיה כאן ואילו ערכים יהיו כאן. על השולחן עולות שאלות כמו זכויות אדם, ערכי המדינה, זכויות מיעוטים, מקומו של הפרט, ועוד שאלות שאין להן מקום בזמני החירום של מצוקה קיומית.

במציאות החדשה סדר העדיפות משתנה, והמחלוקות הן על השאלה מהם הדברים הנמצאים בראש - זה הדבר העיקרי שמחולל את הפילוג החברתי של ימינו.

המענה לכאוס החברתי לא יהיה הכרעת צד אחד את רעהו. עלינו לזנוח את יומרת "יישור הקו למענה אחד", ולהבין שחיפוש אחדות על ידי אחידות אינו המענה הנכון בפרשת הדרכים שלנו.

בניגוד לעיתות חירום קיומי, כשהתשובות מונחתות מלמעלה - בעת משבר זהותי מהסוג שאנו חווים כעת ההכרעות חייבות לבוא מלמטה, ומכיוון שבשטח יש דעות רבות, אסור לשום צד "לנצח" את רעהו.

בספרו המופלא "קול התור",הגאון מווילנההסביר שבגאולה השלישית, בעת החזרה לארץ, מובטח לנו שנצליח, משום שהפעם תהיה זו "אתערותא דלתתא" - התעוררות שבאה מלמטה, מהאנשים, ולא בהנחתה מלמעלה.

נראה שהאיום הקיומי שהוסר פינה את המרחב לשאלות המהות שהחלו לצוץ במלחמת יום כיפור. ייתכן שהגענו לפרשת הדרכים הדרמטית ביותר ב־2,000 השנים האחרונות

נראה שהפעם יהיה על המערכת המדינית והצבאית להקשיב לקולות הציבור, לפתוח תהליכי דיאלוג ושיח פתוח ולחפש פתרונות משותפים.

במקביל, על כל שכבות החברה לתפקד בצורה אחראית, ולפתור סכסוכים באמצעות דרכים של שיח ושותפות. אסור לה, למנהיגות, לחזור על חטא היוהרה של מלחמת יום כיפור, כשהיא התנתקה מהעם וחיפשה פתרונות מונחתים משמיים.

ההכרעה הנדרשת בפרשת הדרכים שלנו היא דווקא היכולת לא לחפש הכרעה, אלא להצמיח מציאות שבה יש מקום לקולות שונים, על ידי העמדת ערך האחדות מעל לשאלות הללו.

איך נעשה זאת מעתה? הבחירה בידינו.