אוסלו נכשל, אך תרם לביטחון הלאומי

שלושה עשורים לאחר חתימת הצהרת העקרונות, שהיוותה את נקודת הפתיחה לתהליך אוסלו, עדיין שוררת לגביו מחלוקת בחברה הישראלית. אולם במבט לאחור, ניתן לקבוע כי תהליך אוסלו תרם לביטחון הלאומי של ישראל.

ראשית, הסכמי אוסלו היו עבור יצחק רבין אמצעי להפרדה בין ישראל לפלשתינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, במטרה לגבור על האיום הדמוגרפי ולמנוע מצב שבו ישראל הופכת ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה דו־לאומית, יעד שרוב הישראלים מעוניינים בו. מבחינתו, הסכמי אוסלו היוו מכשיר ליצירת הפרדה מדינית בין ישראל לפלשתינים, והקמת מדינה דה־פקטו בריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית בגדה המערבית.

ההפרדה המדינית שמקורה בהסכמי אוסלו, ובמסגרתה 95% מהאוכלוסייה הפלשתינית נשלטים בעיקר על ידי הרש"פ, הפכה לעובדה. בהיבט הזה תרם אוסלו משמעותית לבלימת איום המדינה הדו־לאומית, שהיווה סכנה קיומית לישראל.

שנית, תהליך אוסלו הבהיר לזרם המרכזי בציבור היהודי בישראל ולהנהגתו, כי אין סיכוי לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני ולהגיע להסכם שלום עם התנועה הלאומית הפלשתינית בעתיד הקרוב. בדומה לעמדותיו של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, רבין לא תמך בהקמת מדינה פלשתינית אלא ב"מדינה מינוס", תוך שישראל תמשיך לשלוט על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות במובן הרחב של המילה. לעומת זאת, במו"מ על הסדר הקבע הציעו אהוד ברק ואהוד אולמרט לפלשתינים ויתורים מרחיקי לכת, שכללו בין היתר הקמת מדינה פלשתינית על שטח של 100% מהגדה המערבית וכל רצועת עזה עם חילופי שטחים, ויתור על השליטה בבקעת הירדן, קליטה מוגבלת של פליטים, וחלוקת ירושלים.

לאחר שוויתורים אלו, שמעולם לא זכו לתמיכת המיינסטרים הישראלי, נדחו על ידי ההנהגה הפלשתינית - הפנים הציבור כי פער העמדות בין הצדדים אינו מאפשר הגעה להסכם. בהיבט הזה תהליך אוסלו היה תהליך למידה של החברה היהודית בישראל והנהגתה, וגרם להתבגרותה ולהתפכחותה מאשליות אופטימיות כי השלום בפתח.

בדומה לעמדותיו של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, רבין לא תמך בהקמת מדינה פלשתינית אלא ב"מדינה מינוס", תוך שישראל תמשיך לשלוט על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות במובן הרחב של המילה

שלישית, לקח מרכזי שלמדו החברה היהודית והנהגתה מתהליך אוסלו הוא כי מוטב לישראל לא לסמוך על אחרים בנוגע לביטחונה. הציפייה של ממשלת רבין כי ערפאת והרש"פ, שצוידו בכלי נשק, יילחמו בארגוני הטרור הפלשתיניים וימנעו פיגועי טרור נגד ישראל, התבררה כמנותקת מהמציאות. בסופו של דבר, הנשק הופנה נגד חיילי צה"ל ונגד אזרחי ישראל, בעוד אנשי כוחות הביטחון של הרש"פ אף לקחו חלק בפיגועי טרור נגד ישראלים. גם ההצעה שכוח רב־לאומי בבקעת הירדן יחצוץ בין ישראל לאיומים ממזרח, סוגיה שעליה הסכימו אולמרט ואבו־מאזן במסגרת המו"מ שניהלו על הסדר הקבע, התבררה כאשליה. הלקח הברור הוא שישראל צריכה להיצמד לתפיסת הביטחון שלה, קרי להגן על עצמה בעצמה.

הציבור הישראלי והנהגתו הבינו, במחיר דמים כבד, כי יש לנהל בתבונה את הסכסוך ההיסטורי, ושהמציאות ממחישה כי המאבק אינו ניתן לפתרון בעתיד הנראה לעין.

לסיכום, לאור הניסיון המצטבר מאז תחילתו של תהליך אוסלו וכדי לבלום את איום המדינה הדו־לאומית, מוטב יהיה לממשלת ישראל לחתור לבצע חד־צדדית אלמנטים נוספים של "תוכנית טראמפ", כגון החלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות בגדה המערבית, שיאותתו על הרצון להפרדה בין ישראל לפלשתינים, ובמקביל להימנע מהתיישבות באזורים בעלי צפיפות אוכלוסייה פלשתינית.

מהלכים אלו צריכים להתבצע בהסכמה לאומית רחבה, תוך הסבר ברור לציבור הישראלי שמהלכים אלו מגשימים את החזון הציוני ומחזקים את ביטחונה הלאומי של מדינת היהודים.