אז מה בדיוק יש לחפש בלוב?

הפיאסקו של "פגישת הפסגה" בין שר החוץ (לעוד ארבעה חודשים...) לבין עמיתתו מלוב, שנאלצה להימלט על נפשה בעקבות הפגישה ולחפש מחסה מחוץ לארצה, יישכח בימים הקרובים. אחרי הכל, לכולנו יש דברים חשובים וגם אמיתיים יותר לעסוק בהם מאשר דיווח על אודות מפגש חסר חשיבות שדלף או הודלף בידי מישהו שלא יכול היה להתאפק והיה חייב, כמיטב המסורת הישראלית, "לרוץ ולספר לחברה".

לולא ההדלפה ומה שבא בעקבותיה, ספק אם היינו זוכרים שיש עדיין מדינה שקוראים לה לוב ושיש לה ממשלה, הגם שזו נעדרת שליטה על מרבית שטחי המדינה. למרבה הצער, לולא ההדלפה גם ספק אם היינו זוכרים שלישראל יש משרד חוץ, שאף הוא, כך מתברר מתפקד רק באופן חלקי ומקרטע.

יש כנראה סיבה טובה לכך שניהול הקשרים החשאיים בין מדינת ישראל לבין מדינות ערביות ומוסלמיות, חלקן מדינות אויב, מופקד בידי אנשי המוסד המצויים באחריות משרד ראש הממשלה. על אלו אפשר לסמוך שיגלו איפוק וישמרו סוד.

אבל מעבר למבוכה שבוודאי תחלוף, ואף מעבר לנזק לתדמיתה של מדינת ישראל, כמי שבהבל פה מסכנת את חיי אלו המוכנים להידבר עימה ולשתף פעולה עימה, עולות מן האירוע כמה מסקנות מתבקשות.

הגיע הזמן - אחרי 75 שנות עצמאות, ולאחר שישראל הפכה למעצמה אזורית שהכל משחרים לפתחה, מדינה בוטחת בעצמה, חזקה ומשגשגת, שלה קשרים איתנים עם מרבית מדינות העולם - שנפסיק להתנהג כעניים בפתח משל היינו "פילגש בגבעה", שכל מי שמקיים איתה קשרים מתבייש בהם ומכחיש את דבר קיומם.

מה שהיה נכון לשנים הראשונות לקיומה של ישראל, עת חיזרנו נואשות אחרי כל מנהיג או בכיר ערבי שהיה בכלל מוכן לפגוש בנו או לקבל דרך צד שלישי מסרים מאיתנו, ועת היינו נכונים לספוג את ההשפלה שבהתכחשות לקשרים איתנו, משל היינו מדינה מצורעת - לא צריך להיות דפוס הפעולה שלנו כיום, בעשור השני של המאה ה־21.

אם אותו אוסף של סמרטוטים חסרי ערך, המכנה עצמו ממשלת לוב, שאינו שולט באמת בארצו וגם לא נהנה מהכרה ולגיטימיות ברחבי העולם, אינו רוצה בקשרים איתנו או מתבייש בהם - שיתכבד וילך לחפש את החברים שלו במקום אחר. ללובים יש יותר מה להרוויח מקיומם של קשרים איתנו מאשר האינטרס של ישראל לקשור עצמה ללוב, מדינה משוסעת והרוסה השקועה עדיין במלחמת אזרחים עקובה מדם.

ישראל יכולה ואף צריכה לקיים קשרים חשאיים, גם עם מדינות עוינות, ובתנאי שהם משרתים את האינטרסים המדיניים והביטחוניים שלה, אבל מגעים דיפלומטיים רשמיים ומחייבים הם עניין אחר לגמרי.

הגיע הזמן שנפסיק לרוץ אחרי אחרים ושנתייחס לעצמנו בקצת יותר כבוד, וגם נדרוש מבני שיחנו לכבד אותנו. במיוחד נוכח העובדה שתהליך השלום והנורמליזציה ביחסינו עם העולם הערבי עבר את נקודת האל־חזור. אחרי הכל, מרבית מדינות ערב, ובוודאי אותן אלו הראויות לתואר מדינה - כלומר מדינות מתפקדות שבהן שולטים משטרים יציבים - מרביתן של אלו כבר מקיימות זה מכבר קשרים עם ישראל.

ולמי שצריך היה הוכחה, הנה במקביל לתסבוכת הלובית נחת נחיתת חירום בג'דה, בירת סעודיה, מטוס שמרבית נוסעיו היו אזרחים ישראלים. בלוב היה כבר האספסוף פורץ לשדה התעופה לעשות שפטים בישראלים, אבל בסעודיה הם התקבלו במאור פנים וזכו לטיפול מהיר וענייני. ג'דה ולא לוב מסמנת, אפוא, את הכיוון שאליו צועד העולם הערבי ביחסיו עם ישראל, וכאמור, את המסע הזה אי אפשר כבר לעצור.

ובהזדמנות זו, אולי הגיע הזמן לשקם את משרד החוץ ולהשיבו לימי הגדולה שידע בשנים הראשונות להקמת המדינה, עת היווה גורם מרכזי ומוביל בעיצוב מערכת יחסי החוץ של ישראל ושל קשריה עם שכניה הערביים.