סעודיה: עסקה, לא הסכם שלום

הסכם השלום ההולך ונרקם בין ישראל לבין ערב הסעודיתהוא התפתחות אזורית חשובה, שתקדם את האינטרסים, בעיקר אלו הכלכליים והמדיניים, של שתי המדינות.

למותר לציין שיהיו גם פוליטיקאים לא מעטים - פה ובארה"ב - שימהרו לגזור את הקופון, ואפשר שמלכתחילה זוהי הסיבה שמישהו מנסה לרבע את המעגל בניסיון להשיג שלום, כאן ועכשיו, עם הסעודים.

אבל עם כל חשיבותו של הסכם שכזה - ויש לו כאמור חשיבות ותרומה - הוא לא יציל אפילו חיי חייל ישראלי אחד, וגם לא ימנע את ההתלקחות הבאה בגבול עזה או בצפון, בין אם מדובר בסבבי עימות ובין אם במלחמה כוללת, שיש מי שמזהירים מפניה כיום במערכת הביטחון.

הסכם השלום עם מצרים שעליו חתם ראש הממשלה מנחם בגין במארס 1979 - הסכם קר ומנוכר, שמרבית הישראלים מעדיפים לשכוח ולהשכיח - הביא קץ לשפיכות דמים בת שלושה עשורים בין ישראל לבין מצרים, שבה נהרגו אלפי חיילים ישראלים. אחרי הכל, מצרים היתה במשך שנים האויב מספר 1 של ישראל והציבה איום לקיומנו. כך במלחמת העצמאות, כך במלחמת קדש וששת הימים וכך במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת, סעודיה מעולם לא היתה, ובוודאי איננה כיום, אויב פעיל, והיא איננה מציבה בפנינו לא איום וגם לא אתגר ביטחוני כלשהו.

האיומים הניצבים בפניה של ישראל הם בזירות אחרות ולמול אויבים מוכרים - הפלשתינים, ארגון חיזבאללה בגבול הצפון וסוריה ואיראן. הסכם שלום עם סעודיה לא ישנה כהוא־זה את מצבה האסטרטגי של ישראל למול אויבים אלו, וממילא לא יסייע לנו בהתמודדות עימם בשעת מבחן.

במקרה של סעודיה מדובר, אפוא, בעסקה, כלכלית ומדינית בעיקרה, ולא בסילוק של איומים ביטחוניים המרחפים מעל לראשנו. ישראל מקווה להשיג הטבות כלכליות ולייצב הסכמים שעליהם חתמנו כבר עם מדינות הסכמי אברהם, ואילו ערב הסעודית מקווה לשפר את מעמדה במסדרונות הבית הלבן ולקבל סיוע אמריקני שיאפשר לה לחזק את ביטחונה.

אמת, להסכם השלום עם סעודיה יש חשיבות בייצוב יסודות בניין השלום והנורמליזציה שהוקם עם החתימה על הסכמי אברהם. אף אלו אגב, עם כל חשיבותם, תרמו לכלכלת ישראל, חיזקו את תחושת הביטחון העצמי של הישראלים, ובעיקר אפשרו להעלות את דובאי ואבו דאבי על מפת המטיילים הישראלים, אך גם הם לא השפיעו כלל על מפת האיומים על ישראל מצפון ומצד איראן.

לכל זה חשיבות ומשמעות, מכיוון שמתברר כי שאלת ההסכם עם סעודיה מצויה בהתדיינות אינסופית, והמחיר שתיאלץ ישראל - ובעיקר שייאלצו האמריקנים - לשלם רק הולך ומאמיר. בניגוד לאמירויות או לסודאן ולמרוקו, נראה שהסעודים כלל אינם ממהרים לסכם עסקה, ובעיקר הם נחושים לוודא שיקבלו תמורה ראויה בעבורה.

אין מדובר בשאלה הפלשתינית, שאיננה מעניינת איש בעולם הערבי וגם לא בארה"ב. בריאד ובוושינגטון מעוניינים אמנם שהסוגיה תוסר מסדר היום ולא תצוץ כל יום מחדש, ותלהיט את דעת הקהל הערבית עקב המעשים או ההצהרות של כמה מחברי הממשלה, אבל שליטי ערב נחושים שלא להניח לפלשתינים, כבעבר, למנוע מהם להתפייס עם ישראל ולקדם את האינטרסים שלהם.

מה שהסעודים רוצים הוא ערובות אמריקניות לביטחונם, דבר שספק אם יקבלו, כמו גם את קידומו של פרויקט גרעין, כביכול לצורכי שלום. אפשר שהסוסים כבר ברחו מהאורוות וקשה יהיה למנוע מאיראן, ובעקבותיה גם מסעודיה ומטורקיה ואולי גם ממצרים, להפוך למדינות גרעין. אבל לסייע ואף להאיץ תהליך שכזה איננו אינטרס ישראלי.

כך או כך, עם כל חשיבותה של העסקה הנרקמת עם סעודיה, היא אינה מצדיקה מכירת חיסול הכרוכה בוויתור על אינטרסים ישראליים. לכן צריך בעיקר לקחת נשימה עמוקה ולגלות איפוק, ובסופו של דבר גם יומו של השלום הסעודי־ישראלי יגיע.