יש תכלית עכשווית

היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה נותרה שלשום זקופת קומה לנוכח ביקורתו הפרועה של שר המשפטים יריב לוין. בתגובתה הסבירה בסרקזם, שהפרקליטות אינה מנפקת במשקל ובסיטונות צווי מעצר נגד מפגינים וכתבי אישום לסרבני מילואים.

בשעות שבהן דמתה הממשלה לבית דין שדה בעידן הסובייטי, הופץ מכתב של כ־1,200 בוגרי יחידה 8200, שהודיעו כי אם תאושר החקיקה השוללת מבג"ץ את עילת הסבירות, יחדלו להתנדב לשירות מילואים. היוציאו נגדם 1,200 צווי מעצר?

האם יהפוך בנימין נתניהו את לה פמיליה למעין "כוח ואגנר" וישלח קלגסים לגרור סרבנים מבתיהם? היידרסו עוד מפגינים? והאם הסלמה כזאת תגדיל במפתיע את מחנה המחאה?

בהרב־מיארה לא תיענה לתביעת הממשלה. היא גם לא תתפטר לנוחותו של לוין. יפטרו אותה? מהלך כזה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של הלגיטימיות הממשלתית.

הקרב עליה נפתח על ידי אהוד ברק, שבחדות ניסוחו העיר כי פעולות הממשלה אינן לגיטימיות. פרופ' שקמה ברסלר עלתה מדרגה בהכריזה במוצאי השבת כי הממשלה חדלה להיות לגיטימית - לא רק פעולותיה. אם היו בקרב ארגוני המחאה מי שנרתעו מלאמץ עמדה זו - באה ההתפרצות של לוין נגד היועצת המשפטית וניפקה הוכחה שהממשלה אכן איבדה את הלגיטימיות.

בהוויה הקיימת לא זו בלבד שבהרב־מיארה לא תיענה לתביעת הממשלה לצמצם את זכות ההפגנה, אלא שגם אילו ניאותה לעשות כן התוצאה היתה מאכזבת מנקודת ראותם של נתניהו ולוין. זאת מפני שסוגיית הלגיטימציה ביצעה מעין סיבוב פרסה. כאשר ניצב עמי אשד - אמנם במדים, ולא כראוי - מאשים את השר הממונה כי ציפה ממנו למלא את חדר המיון באיכילוב במפגינים פצועי ראש; וכאשר המפכ"ל קובי שבתאי מאשר כי לא היו כהפגנות המתונות האלה, ואיש מהשוטרים לא נזקק לטיפול רפואי - התביעה לפעול נגדם נראית כגחמה שלטונית, שאינה מחזיקה מים.

המחאה בישראל אינה דומה לזו שהתרחשה לפני שבוע ברחבי צרפת והיתה אלימה במיוחד, מפני שהקטטות בסמוך לשער הניצחון בפריז היו בבחינת התפרצות של כעס עמוק אבל ללא יעד ממשי, שכן לא ניתן להשיב את חיי הנער אשר נהרג בידי השוטרים. לא כן בישראל, שבה המאבק ברור - הפיכה משפטית או דמוקרטיה, ובפועל חקיקה שניתן לקדמה או להחזירה לנקודת המוצא. בצרפת אין תכלית עכשווית, בישראל יש ויש.

במציאות זו די בניצוץ באקראי מגורם המצוי הרחק מטווח ההשפעה של הממשלה או מהנהגת המחאה כדי להבעיר את השטח. לא חזרה על רצח יצחק רבין אלא מין יונה אברושמי ב' ואמיל גרינצווייג ב', ולאו דווקא ברימון יד אלא גם בדריסה טרגית של מפגין שתצית להבת ענק. אם תסריט בלהות כזה ייהפך, חלילה, לתמונת מצב, ירחק הפיוס הלאומי לדורות.

זאת על רקע ביקורתו של ג'ו ביידן על נתניהו, שהיא בבחינת מפולת אשר אינה נתפסת עדיין על ידי רוב הציבור ומשבשת לא רק את מלחמת ישראל בגרעונה של איראן ואת ניסיונה לכונן יחסים דיפלומטיים עם סעודיה, אלא אפילו מביאה להיסוסה לסלק שני אוהלים מאיימים של חיזבאללה בגבולה.

בלי לחוש בכך מקדמים נתניהו ולוין את האפשרות שכבר נזכרה לכינון שתי מדינות לעם אחד. בפועל, שתי אוטונומיות לעם היהודי. בתרחיש החיובי הוא ידמה לחלוקת הארץ בין אברהם לבין לוט. בתרחיש הרווי במשטמה ימלא נתניהו את תפקידו של רחבעם בן שלמה, ומי יהיה לירבעם בן נבט? זו בפועל המהות של מלחמת התרבות המתנהלת קבל עם ועולם, ואינה מצטמצמת להפיכה המשפטית.

אפילו אילו הייתי בדעה כי ההפיכה המשפטית ראויה - ואני שוללה לחלוטין - תחת ביבי הייתי דוחה אותה ללא מועד תפוגה.