"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

גבולות מוסכמים למחאה

אי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים שחזקים בפירוד יותר מאשר באיחוד • אי אפשר לדרוש מהמשטרה שתציב את הגבולות • המשימה מוטלת על החברה האזרחית

,עודכן
0השמעה
המחאה בקפלן (ארכיון), צילום: איי.פי

שכנים בבית משותף שיקיימו מסיבות לפנות בוקר, שישליכו את הפסולת בחדר המדרגות, שיסרבו להשתתף במימון זיפות הגג - יגלו עד מהרה שהם ממררים בראש ובראשונה את חייהם שלהם. בין אם משום שיום אחד שכנים אחרים ישיבו להם כגמולם, ובין אם יפגעו ברכוש המשותף - אנוכיות במרחב הציבורי אינה משתלמת, לא בטווח הארוך ולא בטווח הקצר.

מה שנכון לבית מגורים צנוע, נכון ביתר שאת למדינה כולה. אם לא נשכיל לקבוע כללים המחייבים את כולנו, גם ובמיוחד בשעת מחלוקת, גם ובמיוחד כאשר על המאזניים מונחים יסודות קיומנו כאן - נפיל על עצמנו את הבניין שבו כולנו מתגוררים, שעליו כולנו מגינים, שלשלומו כולנו מייחלים.

זכות המחאההיא מן החשובות ביותר בחברה דמוקרטית. פטריוטיות ואהבת המדינה כוללות כמובן גם את הזכות למחאה. אך כמו כל זכות - היא אינה מוחלטת, וחייבים לאזן בינה לבין זכויות נוספות. אפילו הזכות הנעלה מכל, הזכות לחיים, אינה מוחלטת. המדינה חייבת לקבוע סדרי עדיפויות תקציביים המשליכים ישירות על הזכות לחיים. אין תקציב של 100% לכל החולים ולכל המחלות. המדינה חייבת לקבוע היכן יוצבו והיכן לא יוצבו שוטרים. המדינה קובעת אילו צמתים מסוכנים יטופלו ואילו כבישים אדומים יורחבו ועוד.

לצד הזכות למחאה ולצד הזכות לחופש ביטוי, קיימות הזכות לחופש תנועה והזכות לחופש עיסוק. לצד הרצון לזעוק ולמחות, קיימת החובה לאפשר תנועה של רכבי חירום. עם כל ההבנה לכאב, לחשש ולחרדה של המוחים, אסור להגיע לאלימות. גם כאשר המפגינים והשוטרים מתוסכלים, אסור להם להרים יד זה על זה.

יום אחד תסתיים המחלוקת על הרפורמה המשפטית וכולנו נמשיך לחיות כאן יחדיו. גם בעיצומה של המחלוקת, אנחנו יודעים שהאויבים האמיתיים - והמשותפים לכולנו - נמצאים מעבר לגבולותינו, וחובה עלינו להתגונן יחדיו מפניהם. למען העתיד שאחרי המחלוקת, ובעצם למען ההווה המקביל לה, חובתנו הקיומית היא להגיע להסכמות על גבולות המחאה: על מה אנחנו מוכנים לוותר לטובת זכויות היסוד של האחר, מתוך ידיעה שהוא יוותר במקביל לטובת זכויות היסוד שלנו.

אי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים משני הצדדים שיגיעו להבנות על גבולות מוסכמים כאלה; למרבה הצער, ואולי מעצם טיבו של עיסוקם, הם חזקים הרבה יותר בפירוד מאשר באיחוד. אי אפשר לדרוש מהמשטרה שתציב את הגבולות, משום שתפקידה הוא במישור החוקי והפלילי - וההבנות צריכות להיות הרבה לפני כן, במישור החברתי והאזרחי. לכן, זוהי משימה המוטלת על החברה האזרחית: אותם ישראלים אוהבי המדינה מכל גוני הקשת, המוכנים לוותר על זמן ונוחות וכסף, שלוקחים ימי חופש ומשתתפים במעגלי שיח, במפגשים ובלימוד, ומנסים להגיע להסכמות במערכה הדמוקרטית על עיצוב פני המדינה. זהו זמנה של החברה האזרחית להוביל ולקבוע מה כן ומה לא, מתי כן ומתי לא - ולכבד בצורה הדדית את ההסכמות הללו ואף להיאבק עליהן זה לצד זה. כי זה הבית המשותף היחיד שלנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

עליזה לביא

חכ"ל ד"ר עליזה לביא היא מייסדת שותפה במועצת "120 מנהיגות מחברות"

כדאילהכיר