כך הטריף ערוץ 14 את תודעת המיינסטרים

"מה דעתך על הקריאות למרי אזרחי?", שאל כתב ערוץ 14 מוטי קסטל את יו"ר יש עתיד יאיר לפיד. קסטל התייחס לתכתובות בקבוצה מצומצמת של קודקודי המחאה, כפי שחשף בערוץ. "לא ראיתי את זה, כי אני לא רואה ערוץ 14", ענה יו"ר האופוזיציה.

לפיד עקבי. לפני פחות משנה, כראש ממשלה, מפלגתו הגישה עתירה לבג"ץ בדרישה לסמן את הערוץ כערוץ תעמולה (צעד שמשמעותו בפועל היא סגירתו). כבר אז היה ניכר שהתמסדותו של ערוץ ימין מכתיבה סדר יום תקשורתי חדש. יתר הערוצים חידדו מולו עמדות, חלקם יצאו מהארון הפוליטי, אך בעיקר - נעשה ברור שכולם אוחזים באידיאולוגיה כלשהי, גם ערוצי ה"מיינסטרים". אבל המחאות המתגברות נגד הערוץ, לצד העלייה המתמדת בשיעורי הצפייה, העלו שאלה מהותית אחרת: מיהו המיינסטרים?

ניצחון הימין וההצהרות בדבר הרפורמה המשפטית הובילו את התקשורת הממלכתית להתייצב בקו הקדמי כדי להגן על עמדותיה, שטושטשו עד אז תחת אצטלה של אובייקטיביות. כך שבסדרי העדיפויות של התקשורת, חופש הביטוי כבר לא נמצא במקום הראשון. חלק מכלי התקשורת אף מנעו מאנשיהם להתארח בערוץ 14. בים המחאות ששטף את ישראל עלו גם הם על הגל האידיאולוגי, אך התיוג של ערוץ 14 כלא לגיטימי מושפע באופן ברור משיקולי רייטינג בשוק קטן ומוגבל.

העתירה נגד הערוץ אמנם נדחתה, אבל המהלך לא ספג ביקורת משמעותית בשיח הציבורי. דווקא מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, הביע ביקורת בראיון ליעקב ברדוגו בערוץ 14. הוא דיבר על הדנ"א האידיאולוגי שקיים לדבריו בכל גוף תקשורת - כלומר, העמדות או הערכים שטבועים בו ושמאפיינים את הרכבו האנושי. במקרה של "הארץ" וערוץ 14 הדנ"א מוצהר, כך שהראיון היה רגע שבו ימין ושמאל היו תמימי דעים לגבי העובדה שאין לסגור גוף תקשורת.

הארשת הממלכתית שעליה שמרו ערוצי הטלוויזיה המבוססים לא החזיקה מעמד. ככל שמעורבותם במחאות גדלה (עוד מימי בלפור), כך גברו הלחצים והאינטרסים. אלה הובילו לשתיקה ביחס לסוגיות משמעותיות עבור הציבור - כמו פרשת הסוהרות, שזכתה להתייחסות תקשורתית מועטה כשנחשפה לראשונה בערוץ 14 (אז ערוץ 20), חלקים ממשפט נתניהו, אלימות במחאות או דיונים באספקטים שונים של אכיפה בררנית. אלה נידונו בהרחבה בערוץ 14 - בעוד ערוצי ה"מיינסטרים" עסקו בסיקור מאסיבי של המחאות, ושירתו בעיקר את הסנטימנט האשכנזי־חילוני־ליברלי.

שידורי המחאה היו הצהרה מוסרית וערכית של רוב כלי התקשורת, שהפגינו באמצעותם ערכים אוניברסליים. בעלים, עורכים ועיתונאים החלו נושאים עיניים מחוץ לישראל; אינטרסים כלכליים גלובליים הפכו חופפים לאינטרסים פוליטיים פנימיים. במסגרת המאבק בימין, ציבורים חרדיים, דתיים ומסורתיים סומנו כמכשול משום שהם מייצגים את "המקומי" - כלומר, ערכים דתיים ולאומיים וזהות לא מערבית.

אלא שקיומו של ה"מקומי" הוא חיוני עבור התקשורת הממלכתית, משום שהוא מאפשר התנקות מוסרית (מהכיבוש ומשנאת זרים, למשל) ומעניק לה את אותו התוקף האוניברסלי הנחשק.

ערוץ 14 הוביל לשינוי תודעתי. עבור ישראלים רבים, בעיקר מזרחים, הצפייה בו היתה הפעם הראשונה שבה זיהו עצמם על המסך - לא רק ככוכבי ריאליטי או כאייטם חדשותי על קטטה בבית מלון, אלא כמגישי מהדורות וכפרשנים.

בעוד המטען האידיאולוגי של הערוץ גלוי מתחילתו והרייטינג עולה, ערוצים 11, 12 ו־13 משלמים מחיר לא רק על ההומוגניות האתנית ששררה בהם לאורך השנים, אלא גם על ההומוגניות הפוליטית המוכחשת. מסורתיים ומזרחים רבים, שבעבר היו עיקר צרכנות ערוצי המיינסטרים, חשים ניכור. תחילה לחצו על 14 בשלט בהיסוס, אבל ככל שמחריף המאבק בין הגושים - הצפייה הופכת להרגל, ואחר כך גם לצורך.