הביטוי ניקוי אורוות, משמש, כידוע, לתיאור ניקוי של מערכת מסיאוב ומשחיתות שלתוכם היא שקעה.
כדאי להיזכר בסיפור המקורי מהמיתולוגיה, משום שלא רק עצם הניקוי חשוב, אלא הדרך היצירתית, בחשיבה מחוץ לקופסה, שבה הניקוי נעשה. קל לדמיין כיצד נראות ומריחות אורוות ורפתות מצחינות שלא עברו ניקוי שנים רבות. כאלה היו האורוות של המלך אווגיאס. האלים, כך במיתולוגיה, הענישו את הרקולס בניקוי האורוות, משימה שנראתה בלתי אפשרית לאדם אחד, על רקע הלכלוך הרב שהצטבר בהן. הרקולס הבין שאת חפירה ועבודת ניקוי רגילה לא יעזרו. לכן, בחשיבה מחוץ לקופסה, פנה למהלך יצירתי. באמצעות בניית סכר היטה את הנהרות לכיוון האורוות וזרמי המים החזקים ניקו את האורוות ניקיון יסודי ביום אחד.
השופטים שערערו את האשמת השוחד המופרכת של הפרקליטות נגד נתניהו העניקו הזדמנות לניקוי אורוות. ואל תתפתו להדלפות המרוככות של דובריה של הפרקליטות באמצעי התקשורת. השופטים פנו לתביעה לשקול חזרה מאישום השוחד מכיוון שהתביעה תתקשה להוכיח זאת.
שמחת "אמרנו לכם" טובה ליומיים וחצי, לכל היותר לשבוע. כל מי שהדמוקרטיה במובנה האמיתי יקרה לו צריך לשאול את עצמו כיצד ראוי למנף את ההתפתחות הדרמטית לניקוי האורוות והרפתות שקלונן נחשף. באורוות של אווגיאס לא היו אשמים בלכלוך ובצחנה, אף אחד לא מצפה מהסוסים שלא לחיות את חייהם כרגיל. אולם ברפתות הפרקליטות ובאורוות הייעוץ המשפטי ישבו אנשים בשר ודם, מקצועיים כביכול ובעיקר אחראים למעשיהם. והם היו בעלי סמכות, עוצמתית במיוחד, סמכות שבחלקה נלקחה על ידם, ובחלקה ניתנה להם על ידי בג"ץ.
ולא, זו לא היתה עוד טעות אפשרית של בעלי תפקיד וסמכות שעלולים לטעות טעויות שהן חלק מעבודתם ותפקידם. אין כאן רק שיקול דעת מוטעה שכמוהו אפשרי בכל מקום שבו יש להפעיל שיקול דעת. הדיווחים הרבים על דפוסי ההתנהגות שלהם נעו על גבול הפלילי, ויש הטוענים כי אף חצו אותו לא פעם, פתוחים ונגישים לעין כל. תרגילי חקירה אסורים על פי חוק, רישומים שנעלמו, שימוש מכוער בבלתי מעורבים לצורכי חקירה, ניפוח נתונים ועוד. ומעל לכל, אובססיה של עשרות אנשים תוך שימוש בעשרות מיליוני שקלים מקופת המדינה כדי לבסס כביכול האשמת שוחד חסרת תקדים משפטי של יחסי תקשורת ופוליטיקאים.
אפילו נניח שרק מחצית או רבע מדיווחים אלה לאורך שנים נכונים, הרי זה מספיק כדי להבין שיש צורך בניקוי אורוות. המעשים האלה מחייבים טיפול שורש גם ללא התוצאות הרות האסון, שבמובנים רבים שינו את מהלך ההיסטוריה הישראלית. מאין ואיך נקלענו לסבב המטורף של חמש מערכות בחירות אם לא מזה? העלויות למדינה הן לא רק הסכום שעולה מערכת בחירות, אלא עלויות של קרע פנימי עמוק. ולא רק קרע פנימי, אלא ניסיון להפיל שלטון באמצעים משפטיים כאילו דמוקרטיים, כביכול שוויוניים. חזקת החפות והליכי חקירה ודין נרמסו על ידי האוהבים לראות את עצמם כשומרי הסף. ולא, זה ממש לא רק ביבי, כדאי להיזכר בכל המועמדים שמערכת האכיפה נטרלה אותם בדור האחרון, מיעקב נאמן ועד גל הירש.
ולאחראים יש שמות, פנים ותפקידים רשמיים. חלקם כבר עזבו את תפקידם והתיישבו במשרות מפנקות אחרות. כל מי שדואג באמת למשטר הדמוקרטי חייב לתמוך בניקוי האורוות. לא בשינוי קוסמטי כזה או אחר של הזזת ההוא מכאן לשם. ניקוי אורוות הוא ניקוי אורוות, כמו בסיפור. ואסור שהניקוי יתמקד רק במעורבים בתיק נתניהו הנמצאים במערכת. יש לוודא שגם הבכירים שכבר התיישבו במשרות חדשות לא יינקו. ועל רקע אורוות הזקוקות לניקוי, ועדת החקירה על פרשת פגסוס, הסוס מהמיתולוגיה, תהיה התחלה לא רעה לניקוי האורוות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו