איפה האימאמים, המוכתרים וראשי המועצות?

ענף הספורט המתפתח, לחבוט במשטרת ישראל, הפך לתחביב לאומי. גם אני פעמים רבות בעבר השתתפתי בתחרות. אכן דברים רבים במשטרת ישראל ראויים לביקורת ודורשים תיקון יסודי. אבל לא בכל דבר אשמה רק המשטרה. תהיה זו טעות לטעון שמשטרת ישראל נושאת באחריות הבלעדית למחדל הפשע המשתולל בחברה הערבית. מדוע? כי למשטרה אין הכלים לעבוד בתוך חברה אזרחית שאינה משתתפת פעולה.

לפני חודש, במסגרת כתבה שבה ראיינתי מורים בחברה הערבית, נחשפתי לסוגיה שלא מעיזים לדבר עליה. אנשי החינוך, שחשופים ברחוב, בבית ובכיתה למציאות מבהילה, סיפרו שכאשר הם נקלעים לאירועי פשע, הדבר הראשון שהם עושים הוא להוריד את הראש. לא רק כדי לא לספוג כדור תועה או כדי לא להיחשף למראות הדם, אלא בעיקר כדי לא לראות מי לחץ על ההדק.

הם הסבירו שכך עושים כולם כדי לא להפוך בטעות לעד. לא לראות, לא לשמוע, לא לדעת, זו גם ההנחיה שלהם לילדים בבית ולתלמידים בכיתה. למה? כי מי שהפך בעל כורחו לעד, עלול להיחקר על ידי המשטרה ולהיחשד על ידי הרוצחים כמי שעלול להסגיר אותם, וכך חייו שלו יהיו בסכנה.

ברמה האישית הזדהיתי עם הפחד האיום שבו נתון האזרח הפשוט בחברה הערבית, אבל ברמה הציבורית הבנתי מדוע משטרת ישראל אינה מצליחה לפענח מקרי רצח בחברה הערבית. בשנת 2022 אירעו 104 מקרי רצח בחברה הערבית, ורק 24 מהם פוענחו. בחברה היהודית, לעומת זאת, היו 34 מקרי רצח ו־24 מתוכם פוענחו. במילים אחרות, בעוד בחברה היהודית 70 אחוזים מהתיקים מפוענחים, בחברה הערבית יותר מ־70 אחוזים מהתיקים לא מפוענחים. כל תיק רצח פתוח משמעו רוצחים שמסתובבים חופשי עם היד על ההדק, בתעוזה שרק הולכת ומתעצמת. אין פלא שבמחצית הראשונה של 2023 נרצחו במגזר הערבי כבר יותר מ־100 איש.

אחת הסיבות המרכזיות לכישלון בפענוח תיקי רצח היא הקושי של המשטרה להשיג ראיות מפלילות נגד רוצחים בחברה הערבית, בהיעדר עדויות של עדי ראייה. כאשר כל העדים עוצמים עיניים ולא משתפים פעולה עם המשטרה - אם מחמת חשש לחייהם ואם מתוך תחושת ניכור למדינה - אין למשטרה כלי עבודה. גם אם נשפוך על המשטרה עוד ים של כסף ותקנים, דבר לא ישתנה בלי שיתוף פעולה מצד החברה הערבית.

אפשר להמשיך להאשים את המדינה, לערוך עוד הפגנות וימי זעם, אפשר גם להמשיך לחבוט במשטרה - אבל מי שנושאת בעיקר האחריות זו החברה הערבית עצמה, ובפרט מנהיגיה.

היכן מנהיגי הדת, האימאמים במסגדים, המוכתרים, ראשי המועצות, חברי הכנסת ואנשי החינוך? מדוע הם לא קמים יחד ובקול אחד ברור וחזק מכריזים: מהיום והלאה כולנו עדים, כולנו פותחים את העיניים ואת האוזניים ומוסרים למשטרה כל בדל מידע.

מנהיגי החברה הערבית צריכים להתגבר על הפחד ולהצהיר בגלוי שמסירת עדות למשטרה היא מצווה דתית ושליחות חברתית, ושהיא תנאי הכרחי למיגור הפשיעה ולהרחקת האימה מהרחובות. מדינת ישראל מצידה צריכה להפעיל במקביל באופן נרחב ועוטף במיוחד את הרשות להגנת עדים, כדי לשמור על חייהם של עדים מהחברה הערבית.

אם מנהיגי החברה הערבית ימשיכו לטמון את הראש בחול ולא יובילו באופן אקטיבי את השינוי ההכרחי, למדינת ישראל, שהיא בסופו של דבר הריבון הנושא באחריות, לא תהיה ברירה אחרת אלא להפעיל את השב"כ. זה לא בריא שהשב"כ יופעל כנגד אזרחי המדינה, מאוד לא בריא ואפילו עלול להיות מדרון חלקלק ומסוכן. אבל מסוכן גם להמשיך לתת לדם להישפך כמים. צריך להתאמץ ולמצות כל אופציה אחרת, אבל בסופו של דבר רק לשב"כ יש כלים לפעול בתוך אוכלוסייה שאינה משתפת פעולה.