ביטן והאינפלציה: מה שרואים ומה שלא

משל עתיק מספר על בחור בשם ז'אק, שחלונו נשבר והוא נאלץ להזמין זגג. הוא מתנחם בעובדה שלפחות סיפק לו פרנסה, ואנשי העיר והפוליטיקאים אף רואים חלון שבור בתור "תרומה לכלכלה" כי הוא עוזר לפרנסתו של הזגג. אך בפועל, הכסף שהלך לזגג היה אמור ללכת לקניית נעליים.

ז'אק אמנם תיקן את חלונו אבל נותר יחף. לולא נשבר החלון, היו לז'אק גם חלון וגם נעליים, אך בעקבות השבירה יש לו רק חלון.

פוליטיקאים הם אמנים בלהראות את מה שרואים (החלון החדש) ואמנים בלהסתיר את מה שלא רואים (המחסור בנעליים). פוליטיקאים אמנים בלהציג תוכניות שמיטיבות עם הציבור ואמנים בלהסתיר את המחיר העצום שלהן.

הדוגמה העדכנית הטובה ביותר היא הריבית העולה. יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ דוד ביטן, התבטא נגד בנק ישראל ורוצה להוציא כסף ממשלתי כדי "להילחם" בריבית הגבוהה של לוקחי המשכנתאות.

ביטן לא מבין את חשיבות הריבית. הריבית אינה מזימה מרושעת של הנגיד - היא כימותרפיה חיונית במלחמה בסרטן שהוא האינפלציה. כן, יש לה תופעות לוואי קשות, אבל האלטרנטיבה היא העלאות מחירים רוחביות של עשרות אחוזים. ביטן מסרב לראות את החשיבות של הריבית, אכפת לו רק לבקר ולהציג את המחיר.

גם אם מסתכלים מעבר לרצון שלו לטפל בכימותרפיה ולא בסרטן, הצעותיו "לסייע" לזוגות הצעירים שנטלו משכנתאות על ידי נקודות מס היא מזיקה והזויה.

ראשית, משום שהטבות מס לא עוזרות לשכבות החלשות שאינן מגיעות לסף המס, ושנית, כי את הטבת המס יצטרכו לשלם ממקור כלשהו. המקור הזה הוא זוגות צעירים עובדים שנושאים בנטל העיקרי בכלכלה הישראלית. כלומר, כדי לטפל בתרופה ולהזיק למלחמה באינפלציה, ביטן מציע להעביר כסף מכיס אחד לכיס השני של האזרחים - מהלך שאין בו שום היגיון כלכלי. אבל מעל לכל, סיוע למשכנתאות הוא פרס לקבלנים ולמוכרים, משום שיוכלו לבקש מחירים גבוהים יותר בזכות הסבסוד של המשכנתאות. דוד ביטן לא רואה את התועלת בריבית או את המחיר העצום שהציבור ישלם על ההצעה שלו - הוא רואה רק את התועלות לכאורה. בכך הוא יגביר בפועל את הנטל על הציבור.

גם ההצעה שלו להפחית את המע"מ על המזון היא איוולת גמורה. אמנם הצרכן יראה מחירים נמוכים יותר בחשבון, אבל את ההפרש במסים יצטרכו לקחת מאיפשהו. מע"מ מופחת על מזון משמעותו שצריך לקחת יותר מסים ממקומות אחרים. כלומר, יותר מסי נדל"ן, יותר מסי דלק, יותר מס הכנסה ויותר מע"מ על מה שאינו מזון. גם כאן, לולא חוקי הכלכלה, היינו יכולים להתייחס לאיוולת כהעברה מכיס אחד של הצרכן לכיס השני, אבל חוקי הכלכלה מלמדים אותנו ששינוי במס מתחלק בין קונים למוכרים - כלומר, המרוויחים הגדולים יהיו דווקא יצרני המזון והחברות הקמעונאיות.

את משל החלון השבור סיפר הכלכלן הצרפתי פרדריק בחיבורו "מה שרואים ומה שאין רואים" כבר במאה ה־19. כולם יוכלו לראות את הורדת המע"מ על המזון, אך מעטים יראו את הצורך בהעלאות מסים רוחביות ואת הרווחיות העודפת שתתווסף ליצרני המזון, ליבואנים ולקמעונאים. כולם יוכלו לראות "נקודות זיכוי" במשכנתא, אך מעטים יקשרו את זה להגדלת מדרגות המס ולעלייה נוספת במחירי הנדל"ן והשכירות.

אפשר כמובן לבוא לפוליטיקאים בטענות על כך שהם מציגים לנו פתרונות קסם ללא עלויות, אך האשמה צריכה ליפול גם עלינו, משום שאיננו דורשים מהפוליטיקאים לחשוף את המחיר האמיתי והגבוה של ההטבות שלהם.

עלינו לדרוש מהם לא רק את החלק הטוב והנראה, אלא גם להציג לנו את החלקים היקרים והבלתי נראים של התוכניות הללו.