הג'ודאים, ענקי הרוח

כשענבר לניר הנהדרת גרמה למארחיאליפות העולםבג'ודו בקטאר העוינת להאזין ל"התקווה", היא לא עמדה רק על הפודיום - אלא גם על כתפי ענקים.

החלוצים שהקימו את איגוד הג'ודו הישראלי מאפס, והפכו אותו בתנאים־לא־תנאים ליחידת עילית שאחראית ליותר ממחצית מהמדליות האולימפיות של ישראל, הם ענקי רוח.

ומכיוון שהדיון על הרכב החומר האנושי שראוי להימצא ביחידות העילית ובמוקדי הכוח של החברה הישראלית נמצא בלב המחלוקת היום, כדאי להתעכב לרגע על דמותם של הענקים האלה, ואולי קודם כל על דמותו של מוריס סמדג'ה:

מוריס עלה לארץ מתוניס בגיל 29, בשנת 1961, למעברת "משק עזר" שבבאר שבע, ואף שכבר היה ג'ודוקא בעל תוארי אלוף מתחרויות שונות בצפון אפריקה - עבד לפרנסתו כחשמלאי.

המועדון שהקים בשעות הפנאי בבית ספר בבאר שבע, עם מזרנים שעשויים משאריות בדים, עתיד היה לייצר בשנים הבאות סדרה של אלופי ישראל ולהפוך את מוריס למאמן נבחרת ישראל, שאותה הצעיד לראשונה להישגים בינלאומיים.

בשנים האלה, שנות ה־70 וה־80, הונחה התשתית למעמדה המוביל של ישראל הקטנה כמעצמת ג'ודו עולמית, אבל גדולתו האמיתית של מוריס היא ביצירת המסורת והדנ"א של הארגון:

איגוד הג'ודו עתיר ההישגים של היום מובל במידה רבה בידי חניכיו. אולי בגלל זה, כשמסתכלים על מפת הארץ ורואים מנין מגיעים אנשי העילית שמביאים לנו כבוד בעולם - הלב מתרחב: אריק זאבי מבני ברק,שגיא מוקי מנתניה, אורי ששון מירושלים וכמובן - אורן סמדג'ה, בנו וממשיך דרכו של מוריס (היחיד שזכה במדליה אולימפית הן כספורטאי והן כמאמן), שנולד באופקים. כדי לברר איפה גדלה יעל ארד אני לא זקוק לוויקיפדיה.

אני זוכר היטב את הילדה שהתאמנה איתנו במכבי תל אביב, אף שאנחנו היינו רק בחגורה צהובה והיא כבר בירוקה, מפני שהיא לא רצתה להחמיץ אף אימון של המאמן שהיה נערץ על כולנו, מוני אייזיק. מוני הסביר לנו שיעל מתאמנת במשך כל השבוע, עם כל הקבוצות ובכל הרמות, ובכך רמז לנו מה נדרש ממי שבאמת רוצה להצטיין בענף.

אני הסתפקתי בתרומה צנועה לספורט ההישגי הישראלי: בסוף שנות ה־70 הייתי אחת מבובות האימונים שיעל עשתה להן איפון בלי שום מאמץ מיוחד.

אבל מהקריירה הקצרה שלי כג'ודוקא, אני יודע שהג'ודו - בדיוק כמו חיל האוויר או היחידות המיוחדות בצבא - הוא שמורת טבע ייחודית בנוף הישראלי. במדינה קצרת הרוח וחמומת המוח שלנו, איגוד הג'ודו הישראלי מחנך ילדים בכל רחבי הארץ לאיפוק, לשליטה עצמית, למשמעת, לכבוד ליריב, למסורת ולחתירה בלתי מתפשרת למצוינות.

גם אם לא כולם הופכים לאלופים, הארגון שאת התשתית שלו הניחו חלוצים מסוגו של מוריס סמדג'ה הוא בראש ובראשונה מפעל חינוכי אדיר.

מוריס סמדג'ה ושאר חלוצי הג'ודו יצרו ארגון שמזהה ומלטש יהלומים מגיל צעיר בכל רחבי הארץ - גם בפריפריה, בדיוק כמו במרכז. אם נשכיל להעתיק את היכולת הזו לכל מוקדי הכוח של החברה הישראלית - אולי נהיה אלופי עולם.