כמה עולה תקווה

מותה הטרגי שליעל גרינברג, קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת, הציף את השיח על העונשים המגוחכים שמקבלים אנסים, שלאחר ריצוי תקופת המאסר ממשיכים בחייהם כרגיל. הפוקוס הציבורי והאקטיביסטי שמפנה את הזרקור אל הכבדת עונשי המאסר של הפוגעים חשוב, אך לא פחות חשוב ממנו הוא מאבק שקולו כמעט לא נשמע, אשר מעמיד את הנפגעת במרכז, ובעיקר את היכולת שלה לחזור לחיים תקינים.

גם כשמגיע הפוגע לדוכן הנאשמים, הנפגעת וסיכוייה להשתקם אינם הסיפור. ומה שאולי הכי פחות מדובר, הוא הקושי הכלכלי שילווה אותה עד לסוף חייה. עם קצבה מגוחכת מהמדינה, מערכת בריאות נפש בקריסה שלא מעניקה מענה ראוי, ואובדן כושר עבודה, הנפגעות משלמות מחיר כבד מנשוא, בכל המובנים.

"אני זוכרת את היום שבו עמדתי מול המקרר הריק ולא היה לי מה לתת לבנות שלי לאכול. הן היו קטנות. אז החלטתי שאני אמכור את הגוף שלי", אמרה גרינברג ז"ל בראיון.

בארה"ב, למשל, הראו מחקרים כי נשים שהיו קורבנות לאונס בגיל הנעורים, הרוויחו 240 אלף דולר פחות בממוצע מנשים שלא הותקפו. 50 אחוז מנפגעות תקיפה מינית עזבו את עבודתן כשנה לאחר הפגיעה. מועצת הבית הלבן לנשים ולנערות העריכה את עלות שיקום נפגעת אונס ב־240-84 אלף דולר.

גם בארץ נדרשו לניתוח הנתונים. ועדת וגשל, שדנה לפני כ־15 שנה בזכויות נפגעי עבירה, הסיקה בשעתו שאונס הוא העבירה השנייה בעלותה למדינה, אחרי רצח, ובמקרים החמורים העלות שלה אפילו גבוהה יותר. בעקבות מסקנותיה יזמה ח"כ לשעבר מיכל רוזין את החוק לפיצוי נפגעות אונס ותקיפה מינית, שלא חוקק עד עצם היום הזה.

עדויות נשים שעברו תקיפה מינית ממחישות את העול הכלכלי הרובץ עליהן מאז הפגיעה. "אין תורים לפסיכיאטר בקופה הציבורית, גם לא לכאלה שבהסדר", סיפרה לי לאחרונה צעירה בת 18. "אם אין לי 1,200 שקלים לפגישה, אין מה לעשות. אני מחכה כמעט שנה לטיפול, ואני רק ממשיכה להידרדר. גם כשאקבל טיפול, הוא מוגבל בזמן, כלומר אמור להיות 'דדליין' להחלמה שלי. התהליך של השגת קצבה קשה וארוך, ונפגעת שלא מסוגלת לעבוד לא מסוגלת לעבור אותו. מרשם לקנאביס רפואי זה גיהינום, ויש נפגעות שזאת הדרך היחידה שלהן להירדם. אני אפילו לא יודעת מה הזכויות שלי, אז איך אדרוש אותן? אני לא יודעת איך אני עדיין בחיים".

"אלמלא היתה לי תמיכה כלכלית, הייתי גומרת ברחוב", אומרת לי אישה מרשימה ומלומדת. "הקצבה שאני מקבלת מהביטוח הלאומי לא מספיקה לחיים בכבוד. יש לי 100% אובדן כושר עבודה, 65% נכות נפשית. הכי כואב שבכל שנתיים אני צריכה ללכת לוועדה בביטוח הלאומי כי הקצבה זמנית, ואז עלי לחוות את הטראומה מחדש. מי שאין לה תמיכה כלכלית לא יכולה לחיות מקצבת נכות, שעומדת על 5,000 שקלים בלבד. עד היום עלה לי השיקום רבע מיליון שקלים".

אם השיח התקשורתי והתביעה החברתית להחמרת העונשים לאנסים עלו בעוצמה מאז מותה של גרינברג ז"ל, ייתכן שרפורמה משפטית אמיתית תהיה תשלום שיחויב הפוגע להעביר באופן קבוע למי שהרס את חייה. השהות שלו בכלא לא תחזיר לה כושר עבודה, אבל כסף לטיפול, לשכירות, למזון - יקל עליה. אם מאסר מגוחך לא מרתיע אנסים, ייתכן שעול כלכלי כן.

נהוג לומר כי אונס דומה לרצח. אך אין זה נכון. המציאות הכואבת מוכיחה כי אונס הוא מציאות חיים יומיומית בלתי נסבלת. מוות הוא סופי. והוא זול. אך שורדות אונס הן אזרחיות שוות, שחובה לדאוג להן לתקציבים ולרווחה נפשית וכלכלית. הן חיות במאסר עולם נפשי שלא מקצרים בו שליש, והתנהגות טובה אינה מקנה חירות. יש חופשות פה ושם, אך בעוד הפוגעים יוצאים משערי הכלא ומניחים את מעשה הנבלה שלהם מאחור, בין החומות, עוד מפרפרות כנפיה הרועדות של ילדת הנצח שקפאה בזמן.