בלי פוליטיקה, רק זיכרון

את סבא שלי, עובד כהן־ארזי, לא הכרתי. הוא נהרג במהלך מלחמת העצמאות. ביוני 1948 הפילו שני מטוסים מצריים כמה פצצות בעיבורה של העירראשון לציון. כששקע האבק ספרו את המתים - 25 במספר, מהם 11 חיילים וכל היתר אזרחים. האזרחים נטמנו בחלקה הצבאית בעיר, אבל הקפידו שהמצבה לא תהיה צבאית.

סבא שלי עלה לישראל מסוריה, ממש בתחילת המאה ה־20, ובמותו הותיר אחריו אלמנה ו־12 יתומים. אחת מהן אמא שלי. אמי שמרה גזיר עיתון מצהיב, שבו הופיעו בידיעה קטנטנה פרטי ההפצצה ושמות הנפגעים. בין היתר, סיפרו למשפחה שסבא שלי נמצא כשאצבעותיו צמודות לעיניו, כמי שמתפלל תפילת שמע.

בן דודי, סרן חיים דואק, נהרג בצבא בסנטה קתרינה ב־1974 והותיר אחריו אישה ובת. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בעיר הולדתו, נתניה. אך לא על סבי ועל בן דודי באתי לספר היום, אלא על יום הזיכרון.

כמו משפחתי, כמעט אין משפחה בישראל שהשכול הצבאי לא נגע בה, אם במעגל המיידי או במעגל הרחב יותר. המשפחות הללו נתנו את היקר מכל, ויש להן הזכות לומר כל מה שהן חושבות. ולכן, למרות המתח שאנו חווים בחודשים האחרונים, רצוי להשאיר את יום הזיכרון מחוץ למעגל המחאות.

אני מציעה שכשמדברים בימים אלו על אמנה חדשה לחברה הישראלית, בתחום המשפטי ובחוק הגיוס, יש מקום גם לאמנה חדשה בטקסי יום הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים. הגיע הזמן להפקיע את הטקס מידי הפוליטיקאים ולהשאירו בידי המשפחות השכולות.

לא, אין הכוונה למנוע מפוליטיקאים להגיע. גם אין מניעה שמזכירות הכנסת תשבץ שרים וחברי כנסת בטקסים בבתי העלמין הצבאיים, אלא שמעתה הם יגיעו על תקן מניחי הזרים. אפילו שייתנו להם את הכבוד להיות מניחי הזר הראשון, אבל לא לשאת נאום. כי מי שאמור להחליף את השרה מאי גולן בראשון לציון לא הכיר את סבא שלי, ולא את שאר הצעירים שנהרגו במלחמות ישראל וששוכבים שם, שורות־שורות, מתחת למצבות הקרות.

יש מקום להתחיל נוהג חדש: רק ראש הממשלה, ואולי אפילו רק שר הביטחון, ינאם בטקס המרכזי בהר הרצל בירושלים - וזהו. בכל יתר בתי העלמין יהיה ייצוג של הכנסת, אבל בלי נאומים. ובטח ובטח אין מקום לשבץ, אפילו להנחת זר, חבר כנסת או שר שלא שירתו בצבא. עליהם ייאמר - של נעליך מעל רגליך, כי במקום שהם טמונים בו אין מקום למשתמטים.

יום הזיכרון, שיחל הערב, מזמן לחברה הישראלית מבחן. מבחן של סובלנות, של ראיית האחר, של כיבוד הערכים שעליהם חונכנו ושעליהם בנויה החברה הישראלית מאז הקמת המדינה, בה' באייר תש"ח. גם אם חברי כנסת ושרים יתעקשו לנאום, תנו להם. אל תמחו. תזכרו שייתכן שבעוד שנה-שנתיים עשויה לקום ממשלה שכן תתמכו בה, ואז הצד השני ימחה. התוקף היום יהיה הנתקף מחר.

חובה על כולנו לזכור שמתחת למצבות טמונים מי שמאפשרים לכולנו להפגין בקפלן משמאל ובירושלים מימין. כי במותם הם לא רק ציוו לנו את החיים, אלא את החיים ביחד.