דור שלישי - תלוי איך סופרים

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תופס אותי מוזר השנה. סבתא, אסתר תדהר, נפטרה רק לפני כמה ימים, וכשתישמע הצפירה הבוקר נעמוד יחד באוהל האבלים, שלושה או ארבעת דורות, תלוי איך סופרים.

ובחודשים האחרונים שהיו לי איתה ניסינו להתיר יחד את שרשרת הדורות, כמו אותו תכשיט הכסף שמסרה לי לפני כמה שנים ושנחקק בו שמה.

היא נשאה אותו מגרמניה ב־1937 אל הקיבוץ שהקימו הוריה בארץ ישראל, ומאז החלו החוליות מסתבכות זו בזו: מי כאן דור ראשון, ומי דור שלישי, מי דור ראשון לתקומה, מי דור אחרון לשריפה, מי ניצול שואה ומי ניצל מהשואה.

כשסבתא פגשה את סבא שמעון ב־1950, כאן, על אדמת הקיבוץ הדתי שבין גדרה לים, נקבע האתוס שנים קדימה:

הוא אוד מוצל מאש, שורד ברגן־בלזן - והיא הצברית, לכאורה.

הוא נושא זיכרונות של קריעה ואובדן - והיא לא יכולה לזכור דבר מגרמניה, שעזבה בגיל חצי שנה.

הוא סיפר על מה שקרה לבני משפחתו בשואה, על הדוד שנפטר במחנה הריכוז ועל האחר שנשלח לאושוויץ- והיא, על הדודה האחת שנרצחה בטרזין ועל האחרת שעלתה בסערה השמיימה באותו האושוויץ בדיוק, לא דיברה.

החלוקה היתה ברורה: סבא מוזמן לכיתה שלי ביום השואה לדבר על ברגן־בלזן, וסבתא מגיעה ביום העצמאות לדבר על מלחמת השחרור; הוא על המסדרים, על התור ללחם, על הפסח במחנה - היא על חפירת השוחות, על התור ליד האלחוט, על פינוי הילדים מהמשק; הוא השואה, היא התקומה. הוא נספר עם השורדים, היא הילדה הראשונה של הקיבוץ, תלוי איך סופרים.

היא לא החניקה סיפור כמו שורדים רבים שהטראומה שיתקה.

סבתא, עד שנותיה האחרונות, פשוט לא הבינה שהיא חלק מהסיפור הזה.

היא אפילו לא חשה צורך להתנצל כמו סבא שלי, שתמיד הרגיש אשם בחברת שורדים אחרים על כך שהוא עבר "רק" במחנה ריכוז, שנחסכו ממנו צעדות המוות ומחנות ההשמדה, שזכה לעלות לארץ עם הוריו ואחיו, שמלאך המוות של השואה לא הניף יד על משפחתו הגרעינית.

ואם הוא הרגיש לא נעים - הרי לסבתא שלי, להוריה ולמה שהם חוו בעלייה מגרמניה לא היה מקום על הסקאלה:

אמה של סבתי, סטודנטית לרפואה בהיידלברג, גורשה מהלימודים, ומצאה את עצמה בהכשרה ציונית לקראת עלייה לפלשתינה, בלי חשק של ממש.

את האוניברסיטה היא החליפה בקורסי גננות ובישול - מנהלת מטבח היא נכס גדול יותר לקיבוץ מעוד אקדמאית בטלנית.

היא שתקה ולא דיברה: גם לא כשהפסיקו להגיע המכתבים מאביה, שנרצח בליל הבדולח בזמן שהיתה בתורנות שמירה או שטיפת כלים, וגם לא כשגילתה כעבור שנים שהדודות לא יחזרו, וגם לא על הסבתא שנאלצה לראות את בני משפחתה מגורשים עד שנרצחה בעצמה.

וב־9 בכל נובמבר, כשדויד ברוזה שלח זר סיגליות, היא הדליקה נר אחד, בודד, שנצנץ בחלונה כזיכרון של בדולח.

בכל חייה במשק לא היתה מוכנה לשאת באף תפקיד רשמי או להשתתף בוועדות, ולמוסדות הקיבוץ קראה בשם הגנאי "השלטונות".

היא תיקנה כפתורים בקומה השנייה או השלישית של מחסן הבגדים, תלוי איך סופרים.

סבתא אסתר לא היתה שורדת שואה, היא והוריה ברחו בזמן.

על הדרכון הגרמני שלהם טבוע בדיו שחורה סמל הרייך השלישי.

בכתבה בעיתון היא לא נכללת בספירת השורדים שהלכו לעולמם השנה, וטוב שכך.

וביום הזיכרון הזה אני לוקח מהמגירה את שרשרת הכסף יוצאת גרמניה.

וסבתא וסבא שלי כבר לא איתנו.

ובצפירה אעמוד כאן כדור שלישי, ורביעי, וחמישי, תלוי איך סופרים.