לארוג עבותות אהבה (למאיר שלו ז"ל)

אף שמאיר שלו היה בנו של משורר רוויזיוניסט מירושלים, כאשר שרטט את אילן היוחסין הספרותי שלו בספר "הדבר היה ככה" הוא הציג את עצמו דווקא כנצר למשפחתה של אמו מנהלל, המחזיק את אומנותם של דודיו, מספרי סיפורים משפחתיים.

רוב הרומנים שהותיר אחריו הם סאגות משפחתיות המתפרסות על פני שלושה דורות לפחות, ורובן מתרחשות בסביבה הכפרית המזכירה את זו של נהלל. הבחירה בנוף הנהללי היא הרבה יותר מאשר בחירת תפאורה מוכרת. אם יש סופר שאי אפשר לחשוד בו שהוא מנסה לחסוך בעבודת תחקיר לקראת כתיבה - הרי זה מאיר שלו. החזרה לנהלל היא חזרה לראשית המיתולוגית של ההתיישבות העובדת, והיא משמשת - בעיקר בסיפורו הראשון שהתפרסם, "רומן רוסי" - ניסיון לספר מחדש באיזו יציאת מצרים שכבר סופרה לעייפה.

בזמן צאתו של "רומן רוסי" לאור היה שלו, יליד 1948, בן 40. שלושה דורות הפרידו בינו ובין אנשי העלייה השנייה, שעלו לארץ כ־80 שנה קודם לכן. איך נוגעים במיתוס קרוב כל כך ההולך ומתרחק? התשובה של שלו מורכבת מהרבה אהבה ומחיוך כואב על הזמן העובר. ברומן הוא מנגיד בין דרכו לבין הדרך של משמרי המורשת המתבטאת בדמותו של ארכיונאי הכפר מטעם עצמו, הנאחז בתחושת חשיבות עצמית במסמכים ובחפצים היסטוריים. המספר של "רומן רוסי" איננו נצמד לסיפור ההיסטורי המדויק, אלא מניח לעצמו להיסחף באופי האגדי והפנטסטי של הסיפורים המקומיים, סיפורי אהבת הנעורים ואהבת הארץ של הראשונים, שמתוכם נטווה גם סיפור חייו של המספר. המחבר כמו קורץ לקוראים מאחורי גבו של המספר.

כמו כמה מהדמויות, הוא מודע לכך שהסיפורים מעט מופרזים, אך הוא מניח לעצמו להיסחף אחריהם, מתנה את אהבתו למעשה החלוצי והחקלאי בעברית משתפכת, פיוטית ומקראית אך גם שובבה.

בסיפור, וגם במציאות, מה שמאיים על המיתולוגיה הגדולה של החלוציות הוא הזמן. אהבותיהם של ראשוני העלייה השנייה וגם אהבת הארץ שלהם הן אהבות נעורים, והנערים דרכם להתבגר, להזדקן ולשוב אל האדמה.

רומן הנמשך על פני שלושה דורות מתווה דרכים שונות שבהן אהבות הנעורים נתקלות בנסיבות חיים, באכזבות, בכאב, ודרכים רבות ומוזרות שבהן הן מזדקנות. כך מעמת הרומן את אתוס הנעורים החלוצי והציוני עם עובדות החיים הפשוטות, התובעות מאיתנו לספר סיפור שאיננו מתחיל ונגמר באהבת נעורים, אך הוא אינו יודע שובע מגעגוע לנעורים.

הרומנים הבאים של שלו שחזרו את הטכניקה של "רומן רוסי": אוסף סיפורים פנימיים של משפחה או כפר חוזרים בגרסאות שונות מפיהן של הדמויות השונות ובמשך הדורות השונים, תוך שהם נטענים במשך השנים והדורות ברגשות ובהקשרים, ומתוארים בלשון עשירה, תיאורית וחושנית.

אך למרות היופי וההנאה הגלומים בהם, הרומנים הבאים לא חזרו להתמודד עם הפער ההולך וגדל בין המיתוס החלוצי לבין מדינת ישראל כפי שהיא היום.

בספר "גינת בר", שיצא לאור בשנים האחרונות, סיפר שלו על גינתו הפרטית במושב אלוני אבא, שבה הוא מטפח צמחי בר. בגינון החובבני שלו הוא כמו מתנה אהבים עם הטבע הארצישראלי, במעין פולחן אישי של אהבת הארץ. בפתיחה הוא מספר על התנגשות בינו לבין מבקרים לא קרואים במקדש צמחי הבר שלו, התנגשות הממחישה את הפער הכואב בינו לבין החברה הישראלית בימינו, ואת הפער בין האהבה העדינה שרחש לטבע לבין הבוז שרחש לאנשים מסוימים, שהתבטא גם בפובליציסטיקה שלו.

כיום האתוס החלוצי שמתוכו הוקמה המדינה הולך ומתרחק. שמו ממשיך להינשא על דגלים שונים ההולכים ומתרחקים זה מזה. הסאגה המשפחתית ששמה ציונות הולכת ומסתעפת, וחסר מי שיטווה ויארוג את עבותות האהבה שבהן אנחנו נקשרים לאותה ראשית. חסר לנו מאיר שלו.