"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כשעיתונאי הופך לחלק מהסיפור

עד לפני שלושה חודשים, העיתונאי שבי והאזרח שאני התקיימו במקביל ולא נפגשו • אבל החלטתי שאת דעתי האזרחית, שפעם קברתי, אני מוכרח להשמיע

,עודכן
0השמעה
ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, צילום: גדעון מרקוביץ'

חורף 2023 הפך אותי לאזרח מצטיין, אבל לעיתונאי טוב הרבה פחות.

עכשיו, בימי העצירה־השהיה־הטעיה, אני יכול, וצריך, לנסח מסקנות ביניים.

בתקופה הפרה־היסטורית, עד לפני שלושה חודשים,לא השתתפתי באף הפגנה. בכל חיי הבוגרים אני עיתונאי, ותמיד האמנתי שעיתונאים צריכים להגיע להפגנות כמסקרים בלבד, כשהתעודה שבכיסם משמשת אמצעי להכנת הדיווחים המהימנים ביותר, ולא כפוליסת ביטוח במקרה של התנגשות עם שוטר בנתיבי איילון. אני מאמין בזה גם היום. מאמין ומפגין. אזרח נהדר, עיתונאי קצת פחות.

ביום הראשון של קורס העיתונאים בגלי צה"ל לומד מייד כל פרח עיתונות לשנן את הסיסמה: "אתם לא הסיפור". אמת, ריחוק היא אחת המעלות החשובות ביותר לעיתונאי מקצועי: להביט על הנעשה בלי לקחת חלק בהתרחשות. ייתכן שזו גישה מיושנת שאבד עליה הכלח, בעידן שבו אין הפרדה בין חדשות לפובליציסטיקה, בין ידיעה בלעדית לציוץ בטוויטר. אבל אני האמנתי בה, התעקשתי להאמין בה. לא יצאתי להפגנות, לא דיווחתי בסטורי בכל סבב בחירות למי אצביע, וסלדתי ממיזמים עיתונאיים בעלי ארומה אקטיביסטית.

בימים שלפני חקיקת הנבצרות (הו, היסטוריה מתוקה) הכל עסקו בשאלת ניגוד העניינים של ראש הממשלה נתניהו - האם וכיצד יכול נאשם לעסוק בחוקים שעשויים להיטיב עימו בענייניו המשפטיים. נתניהו נמצא בניגוד עניינים, יעיד על זה ההסדר שנחתם בכתב ידו בעקבות פסיקת בג"ץ. ויחד עם ראש הממשלה נתונים כמעט 10 מיליוני ישראלים במצב של עניין אישי מול המהפכה המתגלגלת. לשר המשפטים יש עניין אישי; לכל הח"כים שעלולים להצביע בעד ההפיכה, וקל וחומר לכל אלה שיצביעו נגדה; ליועצת המשפטית לממשלה יש עניין אישי; לט"ו שופטי בג"ץ גם כן.

וכשלכל אלה יש עניין אישי, מדוע לא יהא חלקי עימם? אין אזרח ישראלי שסופת החורף הזו לא תרטיב אותו, ולא משנה איך יקרא לעננים האלה - רפורמה או הפיכה - וגם לא ישנה אם יטען שעכשיו קיץ.

כולנו נפגוש בה - מורים לאזרחות, קצינות בקבע, עובדים סוציאליים, גמלאים, פסיכיאטריות, עובדי מכס, תינוקות בעריסתם.

כל כך הייתי רוצה שהדברים האלה לא ייגעו בי, לסקר אותם ולהכין מהם אייטמים כמו שאני מטפל בהפיכה בפרו או בחקיקה אנטי־ליברלית בהונגריה. להעלות לשידור את המפגין ההוא שעמד כל הלילה מול הפרלמנט בבודפשט, לראיין את העיתונאי במוסקבה שמדבר איתנו בשם בדוי ובעיוות קול. אבל הלילה הייתי אני זה שצעד בכבישי תל אביב החסומים.

עד סופת תשפ"ג, העיתונאי שבי והאזרח שאני התקיימו במקביל ולא נפגשו, פיצולי אישיות שישבו זה לצד זה והקשיבו רוב קשב לדברי חברם מבלי להפריע. אבל כשהייתי שם השבוע, בכביש, בלילה, נתיביהם השתלבו: שניהם למעשה נלחמים על אותו הדבר. לכן אני הולך להפגין, ולכן אחר כך אחזור לדסק ולאולפן, ואפנה גם מקום בליין־אפ לדעה שונה משלי. אבל את דעתי האזרחית, שפעם קברתי, אני מוכרח להשמיע.

כי מה נשתנה? "ארצי שינתה את פניה", כתב אהוד מנור; "אני השתניתי לי השנה", שרה חוה אלברשטיין. ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר