כשעיתונאי הופך לחלק מהסיפור

חורף 2023 הפך אותי לאזרח מצטיין, אבל לעיתונאי טוב הרבה פחות.

עכשיו, בימי העצירה־השהיה־הטעיה, אני יכול, וצריך, לנסח מסקנות ביניים.

בתקופה הפרה־היסטורית, עד לפני שלושה חודשים,לא השתתפתי באף הפגנה. בכל חיי הבוגרים אני עיתונאי, ותמיד האמנתי שעיתונאים צריכים להגיע להפגנות כמסקרים בלבד, כשהתעודה שבכיסם משמשת אמצעי להכנת הדיווחים המהימנים ביותר, ולא כפוליסת ביטוח במקרה של התנגשות עם שוטר בנתיבי איילון. אני מאמין בזה גם היום. מאמין ומפגין. אזרח נהדר, עיתונאי קצת פחות.

ביום הראשון של קורס העיתונאים בגלי צה"ל לומד מייד כל פרח עיתונות לשנן את הסיסמה: "אתם לא הסיפור". אמת, ריחוק היא אחת המעלות החשובות ביותר לעיתונאי מקצועי: להביט על הנעשה בלי לקחת חלק בהתרחשות. ייתכן שזו גישה מיושנת שאבד עליה הכלח, בעידן שבו אין הפרדה בין חדשות לפובליציסטיקה, בין ידיעה בלעדית לציוץ בטוויטר. אבל אני האמנתי בה, התעקשתי להאמין בה. לא יצאתי להפגנות, לא דיווחתי בסטורי בכל סבב בחירות למי אצביע, וסלדתי ממיזמים עיתונאיים בעלי ארומה אקטיביסטית.

בימים שלפני חקיקת הנבצרות (הו, היסטוריה מתוקה) הכל עסקו בשאלת ניגוד העניינים של ראש הממשלה נתניהו - האם וכיצד יכול נאשם לעסוק בחוקים שעשויים להיטיב עימו בענייניו המשפטיים. נתניהו נמצא בניגוד עניינים, יעיד על זה ההסדר שנחתם בכתב ידו בעקבות פסיקת בג"ץ. ויחד עם ראש הממשלה נתונים כמעט 10 מיליוני ישראלים במצב של עניין אישי מול המהפכה המתגלגלת. לשר המשפטים יש עניין אישי; לכל הח"כים שעלולים להצביע בעד ההפיכה, וקל וחומר לכל אלה שיצביעו נגדה; ליועצת המשפטית לממשלה יש עניין אישי; לט"ו שופטי בג"ץ גם כן.

וכשלכל אלה יש עניין אישי, מדוע לא יהא חלקי עימם? אין אזרח ישראלי שסופת החורף הזו לא תרטיב אותו, ולא משנה איך יקרא לעננים האלה - רפורמה או הפיכה - וגם לא ישנה אם יטען שעכשיו קיץ.

כולנו נפגוש בה - מורים לאזרחות, קצינות בקבע, עובדים סוציאליים, גמלאים, פסיכיאטריות, עובדי מכס, תינוקות בעריסתם.

כל כך הייתי רוצה שהדברים האלה לא ייגעו בי, לסקר אותם ולהכין מהם אייטמים כמו שאני מטפל בהפיכה בפרו או בחקיקה אנטי־ליברלית בהונגריה. להעלות לשידור את המפגין ההוא שעמד כל הלילה מול הפרלמנט בבודפשט, לראיין את העיתונאי במוסקבה שמדבר איתנו בשם בדוי ובעיוות קול. אבל הלילה הייתי אני זה שצעד בכבישי תל אביב החסומים.

עד סופת תשפ"ג, העיתונאי שבי והאזרח שאני התקיימו במקביל ולא נפגשו, פיצולי אישיות שישבו זה לצד זה והקשיבו רוב קשב לדברי חברם מבלי להפריע. אבל כשהייתי שם השבוע, בכביש, בלילה, נתיביהם השתלבו: שניהם למעשה נלחמים על אותו הדבר. לכן אני הולך להפגין, ולכן אחר כך אחזור לדסק ולאולפן, ואפנה גם מקום בליין־אפ לדעה שונה משלי. אבל את דעתי האזרחית, שפעם קברתי, אני מוכרח להשמיע.

כי מה נשתנה? "ארצי שינתה את פניה", כתב אהוד מנור; "אני השתניתי לי השנה", שרה חוה אלברשטיין. ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.