סיפורה של מחאה

יותר מכל, הפתיעה המחאה נגד ההפיכה המשטרית את עצמה.

לילות החורף החמים, דגלי הכחול־לבן וההתנהלות הייחודית שעתידה להיחקר בידי סוציולוגים של שליטה כמעט מוחלטת באירועים בלי הנהגה מזוהה, הביאו אותה לעמדת מיקוח שאיש לא העריך כי ניתן להגיע אליה. וגם לא שאף.

כמשתתף בכל ההפגנות, כנושא דגל מן השורה, חזרתי ללא הרף על המילים שנשמעו מפי לוחם עטור צל"ש בקרב המיתולוגי על גבעת התחמושת, ירושלים: "בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום".

הסיבוב הראשון מילא תפקיד בהפלת הממשלה הקודמת בראשות בנימין נתניהו. אך בשובו לשלטון, בין המארגנים רווחו ספקות אם ניתן להחזיר ציבור מאוכזב לרחובות, שמא התוצאה תהיה כה דלה שתאפיל על ההישגים הקודמים.

לא תכנון אסטרטגי מראש, אלא כורח טקטי הוביל להישגיה.

ההתכנסות ההמונית בצומת קפלן ובדרך בגין העניקה את אפקט ההמונים, מה שהיה בלתי אפשרי בכיכר הבימה. היא היתה תוצאה של כורח: מחלוקת ארגונית בין יזמי המחאה, ותו לא.

הדגלים הכחולים־לבנים? זו נקודת "שובר שוויון", בלשון הטניס, והם נולדו באקראי. לולא התמקדה תעמולתו של נתניהו במיעוט בטל בשישים של דגלים הקוראים לנסיגה מיהודה ומשומרון - איש לא היה מעלה בדעתו לכסות עליהם בכחול־לבן בסיטונות. רק משזה אירע - בהפגנה מול משכן הכנסת בירושלים - הבינו בתנועת המחאה מה גדול הנכס שבידה. יד המקרה.

נכון שיד המקרה שיחקה לתנועת המחאה גם בהרכב היריב. מצד אחד, סיעת הליכוד הגיעה אחרי הבחירות לכנסת חזקה מהצפוי, ומהצד האחר, לא היו לביבי מבחר שותפים למיין ביניהם. הוא אחראי לכניסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לכנסת ולממשלה, הן מפני שחיבר ביניהם והן מפני שמילא תפקיד בשחיקה עד דק של הימין שנוא־נפשו, בדמותם של נפתלי בנט ואיילת שקד.

ביבי לא נשבה בידיהם. הוא בחר להיות שבוי בידיהם. בחר משום רצונו העז לחזור לשלטון בכל מחיר. בבחינת "ייהרג ובל יעבור".

אך אילו, למשל, יכול היה לשוב ולהפקיד את משרד המשפטים בידי שר מן הזן של יעקב נאמן או איילת שקד, הם היו מובילים עבורו את ההפיכה המשפטית במתינות ובריסון, ובאוזן קשבת להידברות מהסוג שהציע יצחק הרצוג, וכנראה עם תוצאה של ממש. לא במלוא החופן, אבל בבטחה. תחת זאת, הוא בחר להישען על יריב לוין, שמנע בעיקר את ההידברות עם היריב, וביבי - מטעמים הקשורים באישיותו, שהם עניין לדיון אחר - לא העז ללכת בדרך שנראתה גם לו יעילה יותר. מבחינה זו, אישיותו של נתניהו ומצבו המשפטי, ואולי גם המשפחתי, מילאו תפקיד משמעותי בהצלחת המחאה.

אין לדעת עדיין אם אכן עלתה יפה; גם אין לדעת אם נכונה הערכתו של לוין שההפיכה המשפטית שהוביל נהדפה; ולא ברור אם נתניהו אמנם יעז לחזור אליה, לנוכח התגובה הטראומטית בעולם הדמוקרטי. אך ברור כי לאחר הלילה שבו שגה ביהירותו, הנובעת משלטון ממושך מדי, להדיח על דעת עצמו את יואב גלנט ממשרד הביטחון - נולדה שוב מאליה, ללא ניהוג, הפגנת הענק בתל אביב, והמחאה הגיעה אל יעד שלא פיללה מראש.

היא גילתה כי כוחה רב מכפי ששיערה. גם עליה לנסח מחדש את יעדיה לקראת הסיבוב הבא, ובעיניי היא ניצבת בפני הזדמנות חד־פעמית לתבוע כינון חוקה, ואולי שוב תיהנה ממציאות מתגבשת יותר מאשר מתכנון מראש. אשר לי, לאחר יותר מ־70 הפגנות? ההפגנות יכולות לדור עם המשא ומתן גם יחד.

ונתניהו? לא כשלמה המלך שגויס לנאומו שלשום, אלא דווקא כשאול: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך", משורות הליכוד.