ניסיון, כישלון וניצחון

הניסיון.

קפיטול, אמרו לנו. במערכת הבחירות רמזו לנו במשך שבועות שיש כאן צד שאינו דמוקרטי, ושלא יסכים להעביר את השלטון בצורה מסודרת. דרשו התחייבויות וגינויים למפרע מנבחרי הימין, שיכריזו שינהגו בצורה תקינה.

אבל מרגע שהימין ניצח בבחירות, השתררה דממה מוזרה. קריאה כמעט מוכנעת נשמעה מנגד: "ניצחתם. הנה, תקימו ממשלה". ואנחנו? חגגנו את הרגע. חשבנו שזה לא סתם מהפך, מהפך גדול יותר מ־77'. הרי בכל זאת גברנו על תשלובת התקשורת־פוליטיקה־אליטה. הרי הצלחנו, חרף כל מסעות התעמולה, לזקק את האמת ולדבוק בה. ואחרי חמש מערכות בחירות סוף־סוף הרגשנו שהגענו אל המנוחה והנחלה.

אבל אז הגיעה תוכנית ב'. התוכנית הפוסט־דמוקרטית. זה התחיל בחזית המשפטית, שאותה כבר הכרנו מהשנים האחרונות. אחרי שתפירת תיקים ואפילו ייעוץ משפטי לעומתי כבר הושגו, הפרויקט המשפטי החדש היה נשק הנבצרות. עד לפני רגע עוד התווכחנו על ביטול חוקים (רגילים) על ידי בג"ץ, ועל שולחנו כבר הונחו חוקי יסוד. למי אכפת שזה אותו גוף שטען שהם שווי מעמד לחוקה. חוקה היא כחומר בידי השופט.

אבל אין מלחמה ללא גייסות. מה שנקרא בטעות אנרכיה או קפיטול - היה רק כסות לתוכנית להפיכה צבאית מאורגנת. אין ביטוי אחר למצב שבו, באופן מכוון ומתוכנן, גויסו אנשי מילואים ולובשי מדים למטרה זו. ואין הסבר אחר למציאות שבה אנשי צבא בכירים מונעים מממשלה נבחרת לבצע את המדיניות שלה. "הקפיטול", חמור ככל שהיה, היה אזרחי וספונטני. אצלנו, נתנו לאנרכיה להתפשט ברחובות בלי לאכוף את החוק ונתנו דרור ל"סרבנות" להשתלט על הצבא. ואולי גם סרבנות היא מונח לא הולם. מה שהיה לנגד עינינו בשבועות האחרונים הוא לא "הימנעות" ממלחמה, אלא קריאה למלחמה. לובשי מדים החלו לתקוף בכוחם המעמדי והסימבולי ממשלה אזרחית נבחרת.

הכישלון.

ועדיין, צריך להודות ולומר בכנות, שכל אירוע הרפורמה לא נוהל כשורה גם מימין. כמו מבצע צבאי סודי נכתבו סעיפי החקיקה. ההודעה לציבור נמסרה כמעט כהפתעה גמורה, וחרף קולות התרועה הרמה, לא היתה מאחוריה שום תוכנית סדורה. ההסברה, אוי ההסברה. היא לא כשלה. היא עד עצם היום הזה לא הוכנה. כל המידע שנמסר לציבור היה ספוראדי. אנשים טובים נרתמו למסע ועשו כמיטב יכולתם לחקור, להכין מידע, לשכנע. אבל שום דבר שיטתי לא היה. האירוע אולי החשוב ביותר בהיסטוריה של הימין הפוליטי התגלגל לזירה כמו רימון בודד ללא נצרה. בה בעת, בצד השני כבר כל הגייסות היו בשלהי המלחמה. ואנחנו עדיין המשכנו להתפלפל בינינו על תתי־סעיפים, על ניואנסים ועל מתווים - כל אחד והמתווה שלו והיומרה שלו - בלי לעצור ולראות שהפריימינג כולו כבר מזמן נלקח מאיתנו.

הניצחון.

ובכל זאת, וחרף תחושת המועקה הקשה, אסור להתייאש ולוותר על הכל. בל יקומו קולות במחנה להפיל את הממשלה ולשחק לידי לפיד־מיכאלי־עבאס, הממתינים בפינה. התקופה הזאת אמנם הוכיחה שמוסדות הכוח בחברה נשלטים בידי קבוצה אחרת, אך גם חשפה את עוצמת האפליה והפער. דיכוי והיררכיה כוחנית לא יחזיקו מעמד לאורך זמן.

חשוב לראות את השינוי שחל בתודעה הציבורית. בכל סקר ובכל דיון, התברר שוב ושוב שרוב הציבור רוצה שינוי במערכת המשפט. כולם כבר מדקלמים: מגוון, ייצוג, הפרדת רשויות. אין עוד דרך להסתיר את ניגוד העניינים של השופטים, את הנפוטיזם הפרוע שמתחולל במינויים, את האפליה הסוציולוגית המכוונת - הכל נחשף. ואחרי שראו את אחורי הקלעים, המשחק על הבמה כבר לא משכנע איש. יהיה שינוי. גם אם יחול באופן הדרגתי יותר. הפלת כל חומה בצורה מתחילה בסדק קטן.