בחירתו של נתניהו

בימים אלו נכנס חודש ניסן. חודש חג החירות, חג הפסח. החג שעומד בבסיס הקמתו של העם היהודי שנדד 40 שנים במדבר, כדי להפוך לעם ולהגיע לארץ הבחירה. בימים אלו גם ראש הממשלה בנימין נתניהו יצטרך לעמוד במבחן האולטימטיבי ולהחליט מהו סדר העדיפויות שלו.

בחודש ניסן עם ישראל המקראי הפך לעם; בחודש אייר, שמייד אחריו, עם ישראל מציין את החגים של העם שחזר למולדתו ההיסטורית והקים אותה מחדש.

בחודשיים הללו יש רצף מועדים שמגדירים אותנו ומסבירים ללא מילים את הסיבה שבגינה אנחנו מוכנים לתת למדינה את נפשנו. חג הפסח, חג החירות - והגדת לבנך את המורשת שלנו, אותה מורשת שקמה כעת לתחייה כשהסברנו לצאצאינו שאין לנו ארץ אחרת, ולכן יוצאים למחות כשדמותה משתנה ולא עולה בקנה אחד עם הסיפור ההיסטורי שגדלנו עליו ושבגללו כולנו פה.

ערב יום השואה שבו המדינה עוצרת לזכר הקורבנות, יום העצמאות, וערב לפניו המועד הכי ישראלי שיש - יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. אלו שמסרו נפשם כדי שנוכל להקים פה מדינה יהודית ודמוקרטית, שוויונית וחזקה.

כל אלו מזכירים לנו שישראל אינה דבר מובן מאליו. זו ארצנו, זו נחלתנו, ועליה אנחנו מוכנים להילחם, לצאת לרחובות, להפגין בעד ולהפגין נגד.

מאות אלפים יצאו לרחובות בקריאה נחושה שלא יסכימו שארצנו תשנה את פניה. וכששר הביטחון, יואב גלנט, התייצב מול המיקרופון במוצ"ש, כשברחובות סערת בני אדם, הוא התייחס לכך שכנראה ישלם מחיר, מחיר פוליטי, כשהחליט להתייצב ולהגן על המדינה. וכן, זה אכן עלה לו במשרתו. במשרד הביטחון ראה את תפקיד חייו. זה מהותי בעיקר לאחר שאמר בצורה פשוטה - קודם המדינה, אחר כך צה"ל ואז כל היתר. הוא, שאיבד חברים בשדה הקרב, שהוביל חיילים למבצעים נועזים מעבר לקווי האויב, הבין שיש רגע שבו נבחנת מנהיגות. הרגע שבו אתה צועק "אחריי!" ורץ קדימה. וזה היה הרגע שלו. מאחר שהכל פוליטי, ייתכן גם שהריח את חולשת נתניהו ועדת חנפיו, והבין שמי שיהיה הראשון להתייצב במחנה המתנגדים לדהרת החקיקה, מבלי להתנגד לה טוטאלית, יוכל לדרוש את ההנהגה ביום שאחרי. וגלנט שב ומציין שהוא בעד הרפורמה, אבל כמו אדלשטיין וביטן, היא צריכה להגיע בהידברות.

לא בכדי, מי שישר קפץ וקרא לפיטוריו היו החשודים המיידיים - קרעי, דיסטל ושות'. שקט נרשם ממי שנחשבים לליכודניקים המתונים כמו ישראל כ"ץ, גילה גמליאל, חיים כץ, ניר ברקת.

בזמן כתיבת מילים אלו התחדשו הדיונים בוועדת החוקה להכנתו של החוק לשינוי הוועדה למינוי שופטים להצבעה סופית השבוע בכנסת. כאילו כלום לא קורה. דיון כאוטי על סף הלא־חוקי. כאילו שר הביטחון לא דיבר ומאות אלפים לא יצאו לרחובות. ראש הממשלה, שחזר מסופ"ש בלונדון, החליט שהוא עם לוין, שדוהר להשלים את החקיקה, ולא עם גלנט, שהציב מולו תמרור עצור אדום בוהק. הוא לא בחר בגלנט, ולא התעלה לגודל השעה, ומנגד בחר בלוין, והמשמעות היא שרק ענייני המשפט מעניינים אותו ולעזאזל המדינה.

זה היה בידיו, ואף שאנחנו לקראת חג החירות הוא לא זכר את סדרי העדיפויות - שלמות המדינה בראש ובראשונה, צה"ל והביטחון שלנו, ורק אז פוליטיקה.