עשרות מפגינים הגיעו לבני ברק בשבוע שעבר ופתחו בה לשכת גיוס. הבני־ברקים שעברו במקום סיפרו שפגשו זעם מבהיל. המוחים מתכננים להמשיך להגיע לעיר החרדית ולהחריף את המחאה. בעירייה כבר הודיעו שיקבלו את המוחים בכוסות שתייה קרה, שאולי יצננו מעט את הכעס, אבל קשה שלא לתהות אם המחאה הזו תניע משהו חדש בציבור החרדי.
החרדים הם חלק גדול ומשמעותי מהרפורמה המשפטית. הם לא חדשים בעסק, להפך, אולי הוותיקים ביותר. רק לפני חודש אמר ח"כ משה גפני: "34 שנים אני מחכה שנוריד את הכוח של בג"ץ, אין נושא שקשור לחיים שלנו שבג"ץ לא התערב בו. הצרות הכי גדולות שלנו הגיעו ממנו".
החרדים קיימו הפגנת ענק מול בית המשפט כבר לפני 24 שנה. בסיבוב הנוכחי הם אלה שלחצו על פסקת התגברות של 61 חברי כנסת. מנקודת מבטם, חוק הגיוס חייב לעבור, וזו הדרך היחידה לגרום לזה לקרות.
אבל זו לא רק הרפורמה. בעוד המחאה ניצתת ומתפשטת, העלו חברי הכנסת החרדים את חוק החמץ, את החוק המטיל עונש על לבוש לא צנוע בכותל, את חוק ייצוג הולם לחרדים, וכמובן את חוקי דרעי עוקפי בג"ץ. רשמית המחאה היא לא על החוקים הללו, אבל אין ספק שהם שפכו מכליות שמן למדורה. כל חוק כזה מגביר את החשש מהשינוי הדמוגרפי וממדינת הלכה, גם אם המציאות רחוקה משם שנות אור.
ישראל נמצאת במגה־אירוע שהחרדים הם חלק מרכזי ממחולליו, אבל נראה שעד לפני כמה ימים, אולי עד להפגנה ההיא בבני ברק, כל האירוע עבר ליד המגזר. כאילו הוא כלל לא חלק מהסיפור.
המתבונן מהצד בתופעה חש פליאה ואולי כעס: אם החרדים הם מנוע משמעותי ברפורמה ובהתנהלות הממשלה, מדוע לא שומעים את נציגיהם? למה הם לא מכריזים שיש להמשיך בכל הכוח או שמא להגיע לפשרה? למה הם לא מרגיעים?
בתחילת השבוע אמר הרב אדלשטיין, מנהיג הזרם הליטאי, שבכוונתם להמשיך לשבת על הגדר עד שהמצב יתבהר. הציבור החרדי רגיל שאחת לכמה שנים מתחוללת סערה שמאיימת על אורחות חייו. ואז היא חולפת. ייתכן שגם הפעם זו התפיסה, אבל בקצה ניכרת התחלה של שינוי.
אריה ארליך, עורך העיתון "משפחה", כתב שיש להפריד את החרדים מפורום קהלת ולקרוא להידברות. האם הוא מזהה שאלונקת הנשיאה בנטל עלולה להיקרע?
במשך שנים הציבור החרדי פעל בתפיסה שאומרת - "תנו לנו את יבנה ואת חכמיה" ולהתראות. את התקציבים שלנו, את הפטורים שלנו. אנחנו לא חלק מהמדינה. הלך הרוח הזה אפשר לכבות את האנטנות, להתכנס בארבע אמות מגזריות ולא לשים לב למתרחש בחוץ. אבל זה כבר לא המצב.
המשא ומתן הקואליציוני עם חברי הכנסת החרדים היה קשוח. לציבור הזה יש דרישות גדולות. בניגוד לעבר, נציגיו - גם האשכנזים - משמשים בתפקידי שר. הדמוגרפיה, מושג הקסם, מספרת שהם ילכו ויתפסו נתח גדל והולך במוסדות השלטון, וכאמור, כבר עכשיו הם חלק מרכזי בהתרחשות. וכשאלה פני הדברים, הם לא יכולים לשבת על הגדר כממתינים לראות מי מהפריצים ייכנע קודם.
המצב החברתי בישראל מדיר שינה מעיני רבים. אזרחים מודאגים מתכנסים לשיחות הידברות, ויש הטוענים שחלק מזה מחלחל לתודעת הרחוב החרדי. במשך שנים חונכו החרדים שהחילוני הוא אינדיבידואליסט, נהנתן, ריק מתוכן. ההפגנות העקשניות והשיח המחודש בשמאל על ערכים, גם אם הם מנוגדים לתפיסה החרדית, מתחילים לעורר שאלות. כרגע הציבור החרדי הסגור וההיררכי לא נמצא שם - וזה חייב להשתנות. כגודל הדרישות והשותפות, כך צריכות גם להיות המעורבות והאחריות. גם של הפוליטיקאים, אבל גם של הנהגת הביניים וגם של העם ברחוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו