המסרים המסוכנים של מתווה הרצוג

הקשבתי לנאום הנשיאבנשימה עצורה.

לא רק כדי לשמוע מה הניבו השיחות הרבות שקיים וכיצד ישתמש הנשיא בכישורי המפא"יניקיות המיוחדים שלו כדי למצוא את שביל הזהב ששני הצדדים יוכלו לחיות איתו, אלא בעיקר בשל הרוח: האמירות המפורשות של הנשיא נגד סרבנות מכל סוג שהוא; הזעזוע שלו מקריאות הקרב המתלהמות שנשמעות ברחובות, והפחד מקהות החושים שפיתחנו כלפי הקריאות הללו;

ההבנה שהצדק עומד לנצח את השלום, והניסיון הנרגש להסביר לכולנו שאנחנו צועדים לקראת חורבן -

כל אלה נטעו בי תקוות גדולות. רציתי מאוד לצאת בקריאה "הגידו כן!", אבל הבשורה שלה ציפיתי התחלפה בתחושת החמצה כואבת.

ראשית, מתווה הנשיא פספס את זעקת הימין, את המאוויים הפנימיים שהולידו את ה"רפורמה" ואת התמיכה הרחבה שהיא זוכה לה בציבור.

גם אנשי ימין שמאוד רצו להגיע לפשרה לא מצאו במתווה שהוצג במה להיאחז.

ושנית, כי ההישגים האדירים שהמתווה מעניק למתנגדי הרפורמה משדרים מסר מאוד בעייתי, ובעיקר מאוד מסוכן: שהכלים הקיצוניים שבהם הם השתמשו - משתלמים. המשמעות האופרטיבית היא שמהיום אלה כללי המשחק החדשים. תדע כל תנועת מחאה, שכדי לכופף את מתנגדיה היא יכולה לפורר את הצבא, לפגוע בכלכלת המדינה ולערער את מעמדה הבינלאומי, לחסום כבישים, להשחית רכוש ולפגוע בשגרת חייהם של מאות אלפי אזרחים תמימים.

במציאות כזו, שבה אין כבר ערכים משותפים עליונים שמכתיבים כללי התנהגות, המלחמה הבאה בתוכנו היא רק שאלה של זמן.

הסיפור האמיתי של החודשיים האחרונים, עם כל הכבוד ל"רפורמה", הוא לא בג"ץ ולא היועמ"ש, אלא כללי המשחק שנשברו פה ונורמת המאבק החדשה שנקבעה.

לכן, אם מטרתו של הנשיא היתה לעצור את מלחמת האחים, אזי לצד קיצוץ כנפי הרפורמה היה עליו לשרטט בצורה ברורה את גבולות המאבק. כל מאבק. של כל קבוצה. על כל נושא.

עד לא מזמן כולנו נשאנו בתוכנו מצפן מוסרי שלא אפשר לנו לחצות את הקו האדום, גם כשכאב לנו מאוד. לדאבוננו, המציאות בחודשיים האחרונים מלמדת שהמצפן הזה הפסיק לעבוד, שיש יותר מדי אנשים שמוכנים לשרוף את המועדון. לעשות ה־כ־ל כדי להשיג את האינטרס שלהם, בכל מחיר.

"שמעתי רטוריקה מבהילה", אמר הנשיא, "בסיוטים הכי גרועים לא חשבתי שאשמע מילים כאלה". אבל הדרמה הגדולה הזו לא קיבלה ביטוי מעשי במתווה.

לצד קריאתו לעגן בחוק יסוד את חופש הביטוי, הדעה, ההפגנה והאסיפה - היה עליו לקרוא גם להגבלתו. לגדר אותו בקווים אדומים עבים, שיזכירו כי אין לנו ארץ אחרת ושיבטיחו שנישאר פה עם אחד, כמו שהיינו פעם, מזמן. אם לא נסכים ששום מטרה - צודקת ככל שתהיה - לא נותנת הכשר לפירוק הצבא, למלחמת אחים ולפגיעה במדינת ישראל, עד שנחליט איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה לנו, לא תישאר לנו מדינה.