התחושה היא שגונבים לנו את המדינה

עיקר הדיון הציבורי מתמקד במרכיבי הרפורמה המשפטית, אך מי שמעמיק מבין שזו רק ההתחלה: המטרה הרבה יותר עמוקה ומקיפה, ועלולה לשנות באופן קיצוני את חיינו במדינה.

רעידת אדמה בדרגה 11 בסולם ריכטר מתחוללת בישראל, לא פחות. מה שנקרא במחנה אחד "רפורמה משפטית" ובמחנה השני "הפיכה משטרית" עורר את הציבור לתגובה שלא נראתה בישראל מעולם, הן בעוצמתה והן בתכניה.

היו מחאות גדולות, אבל אף פעם לא ראינו מחאה ומאבק שעוררו כמעט כל מגזר במדינה לפעולה רצופה וגוברת משבוע לשבוע, למחאה, למעורבות, לזעקה ולנקיטת פעולות שבחלקן אף עלולות לפגוע בביטחון הלאומי של המדינה.

"יהודית" הפכה מלאום לדת

אף פעם לא הרגישו רבים כל כך שגונבים להם את המדינה, שמאיימים להפוך אותה לדיקטטורה או לדמוקרטיה לכאורה במודל הונגרי, פולני או טורקי. אף פעם לא הוצפה בעוצמה כזאת תחושת רוב המשרתים, העובדים ומשלמי המסים, שאינם מוכנים יותר שאלה שלא משרתים, לא עובדים ולא משלמים מסים יכתיבו לנו באיזו מדינה לחיות.

זה לא קשור רק למערכת המשפט. זו טעות לחשוב שהמהלך הנוכחי מיועד רק "לתקן" את מערכת המשפט. המהלך הנוכחי הוא שלב במהפכה משטרית כוללת, והוא חלק מתפיסת עולם הנשענת על אידיאולוגיות ואמונות רחבות ביותר: התאהבותו של נתניהו ב"פרוטוקול ויקטור אורבן", שנועד לשעבד את הדמוקרטיה לצרכיו ולתאוות הכוח שלו; האידיאולוגיה של פורום קהלת; ההצלחה של המפלגות החרדיות ושל הציונות הדתית־קיצונית להפוך את המילה "יהודית" בהגדרת אופי המדינה מלאום לדת, משמע - ממדינת הלאום היהודי למדינה יהודית בעלת דומיננטיות דתית או בדרך למדינת יהודה, משאת נפשו של סמוטריץ'.

פרוטוקול אורבן

בואו נבדוק את "פרוטוקול ויקטור אורבן" בהקשר למה שמתרחש או שעלול להתרחש כאן. יש בפרוטוקול הזה חמישה עקרונות־על:

עיקרון ראשון: השתלטות על מערכת המשפט. זה השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, ובעקבותיו מתחוללת כאן רעידת אדמה ציבורית.

עיקרון שני: השתלטות על התקשורת. האובססיה של נתניהו בנושא התקשורת ידועה, ואפילו גררה שני כתבי אישום העוסקים בדיוק בכך (תיקי 2000 ו־4000). הכוונה לסגור את תאגיד השידור עוד לא ירדה מהפרק, אולי רק נדחתה, ועד אז - משבצים עיתונאים בעלי קו ימני מובהק, כמו המפקד הזמני של גלי צה"ל, מתערבים בניסיון לשבץ בכלי תקשורת עיתונאים "נוחים", או מנסים למנוע שיבוץ של עיתונאים פחות נוחים.

עיקרון שלישי: אפליית מיעוטים. הכתובת כבר על הקיר. רעיונות מבית ח"כ אבי מעוז, הומופוב מוצהר. רעיונות להדרת נשים במרחב הציבורי. קריאות להתיר למוסדות ולעסקים להחליט בעצמם אם לתת שירות למיעוטים או לא.

עיקרון רביעי: דה־לגיטימציה לאקדמיה, לתרבות ולאמנות. גם באלה הסימנים המעידים כבר כאן, ורק מחכים להשלמת השלבים הראשונים. יריב לוין אמר בראיון כי השלב המשפטי הוא רק ההתחלה, וכי גם באקדמיה ובתקשורת צריך לחולל רפורמה. כבר ראינו ניסיונות להגביל את חופש הביטוי באמנות ובתרבות, ואפשר רק לדמיין לאן זה עלול להגיע.

עיקרון חמישי: נאמנות שומרי הסף למנהיג, ולא למדינה ולחוקיה. כבר רבות נכתב על "ראיונות" תמוהים של מועמדים לתפקידי שומרי סף מרכזיים, שבהם נשאלו לכאורה למי יהיו נאמנים - למדינה ולחוקיה או למנהיג. בעצם, בימים אלה אנו רואים כיצד מנסה השר לביטחון הפנים (סליחה, איני מוכן לכנותו "השר לביטחון לאומי") לכופף את כל שומרי הסף במשטרה. אין לי ספק שכל מינוי מפכ"ל או נציב שב"ס ייעשה לפי קריטריון הנאמנות למנהיג. כך גם הרעיון להגדיר את כל תפקידי היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה כ"משרות אמון", שזה ביטוי מכובס למינוי פוליטי. המהלך לשליטה בוועדה לבחירת שופטים נופל אף הוא בקטגוריה זו, וכך גם הכוונה לפצל את תפקיד היועמ"ש ולמנות תובע כללי מטעם המנהיג.

מתחוללת כאן הפיכה משטרית רחבה, ואנחנו רק בשלב א' שלה, שמנקז את מרבית הזעם, המחאה, המאבק, השסע וחוסר האמון. מאמצי הנשיא להשגת מתווה מוסכם עוסקים בעיקר בנושא המשפטי, אך מסופקני אם ייצרו "גבולות גזרה" למניעת יישום תוכנית השלבים הרחבה יותר.

דבר אחד ברור - המחאה העצומה הזאת תהפוך לשומר הסף החזק והמרכזי, ותתעורר בכל פעם שתהיה חריגה בוטה ואנטי־דמוקרטית. אנחנו לא הולכים לישון.

הכותב הוא ממובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית