המתנגדים לרפורמה העדיפו את הכוחנות על פני דיאלוג

ככל שמאבק מתנגדי הרפורמה המשפטית מסלים, וככל שאיומיהם - המחרידים והאלימים כשלעצמם - לובשים צורה מחרידה ואלימה יותר, כך נגלה לכל עין אובייקטיבית ההבדל העצום בין שני המחנות. מחנה הימין, על אף היותו הרוב במדינת ישראל, נכון לדו־שיח ולפשרה, ומחנה השמאל המצוי במיעוט מסרב לכל מתווה ומתנהל בשפה של אולטימטומים ודורסנות.

מקדמי הרפורמה הסכימו לכל מהלך, שעשוי היה להביא להידברות ולהסכמה רחבה ככל הניתן לשינויים מחויבי המציאות בתפקוד מערכת המשפט בישראל ולהבראתה. הם ביקשו לקיים את המגעים להשגת הקונצנזוס בכל מגרש אפשרי, החל מוועדות הכנסת, דרך הפורומים המקצועיים וכלה בבית הנשיא, ולא פסלו שום גורם מן המחנה הנגדי.

אף שקיבלו מנדט ברור מאזרחי ישראל ליישום הרפורמה, ואף שהרוב המובהק של הקואליציה בכנסת מאפשר לחוקק בלי להידרש לחסדי האופוזיציה, שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט שמחה רוטמן התנהלו באחריות ובאבירות ראויות לשבח. הם נעתרו לבקשה לדון בפרטי הרפורמה והסכימו לרכך את מרכיביה למען אחדות העם.

בניגוד משווע אליהם, האופוזיציה דחתה כל מתווה של פשרה ואטמה את אוזניה לכל קול שביקש לנסות לגשר בין העמדות ולגבש הסכמה. במקום הליכה למכנה משותף, מובילי הקמפיין נגד הרפורמה המשפטית בחרו לסכסך ולהוסיף דלק למדורה המתלקחת של פירוד, דחו כל יד מושטת להידברות והחליפו אותה באגרוף קפוץ, שהפך לסמל ולמותג הרשמי של הפגנותיהם. הם העדיפו את הכוחנות על פני דיאלוג, ולא היססו לאיים בסרבנות, בהסבת נזקים כלכליים למדינה ואפילו במרי ובמרד.

כמה אירוני לשמוע את צהלות הקרב והקריאות למלחמה דווקא מהשמאל, שבמשך עשרות שנים התהדר בפייסנות והטיף לפשרה ולוויתורים כלפי הזוממים להשמידנו. אותן דמויות שמוכנות לוותר על הכל לטובת אויב, אינן מוכנות לשמוע על פשרה עם אחיהם בני מחנה הימין. אותם אנשים שבשמחה לחצו את ידיהם של פלשתינים מעריצי היטלר וממשיכי דרכו, פוסלים את שר המשפטים של מדינת ישראל ומשווים אותו לגדול הצוררים והמרצחים.

לאורך החודשים האחרונים הדברים מתפתחים בכיוונים הפוכים: נציגי הקואליציה מתפשרים ונציגי האופוזיציה מתבצרים בעמדות קיצוניות יותר ויותר, שאין דרך מתאימה יותר לתאר אותן מאשר צמד המילים "סחיטה באיומים". אם לא תוותרו על הרפורמה - נשרוף את המדינה, הם אומרים בעזות מצח, וכבר עוברים ממילים למעשים. הדיבור בזכות הפשרה נדחה על ידי מובילי המחאה בבוז מוחלט. אביחי מנדלבליט, שהפך לאחד הדוברים המיליטנטיים של המיעוט, קבע כלאחר יד: "עדיפה ההתנגשות על פני הפשרה", כאילו מדובר באיזה משחק מחשב וירטואלי, ולא בעמו ובמדינתו המידרדרים באשמת אנשים כמותו אל תהומות של ריב, מדון, פירוק המדינה ומלחמת אחים.

סחיטה מסוג זה אינה מתקבלת על הדעת בחברה דמוקרטית, קל וחומר כאשר המיעוט מנסה לסחוט את הרוב. אם עם חפץ חיים אנחנו, הרי שהגיעה שעת ההכרעה. אם הקואליציה תיבהל מאיומי המפגינים ומהיעדר הרסן שלהם ותתקפל, תהיה זאת בכייה לדורות. ניצחון הסוחטים, אם יקרה חס וחלילה, יפרום לגמרי את ההסכמה החברתית, שבלעדיה אין חברה מתוקנת, וילבין את האלימות כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות. האמון בדמוקרטיה יאבד סופית, כי משמעות ההתקפלות תהיה שלבחירה הדמוקרטית, שנעשתה על ידי אזרחי המדינה בבחירות האחרונות, אין כל השפעה על המתרחש, ושרצונו הלגיטימי של הרוב בשינוי מתבטל מפני כוחנות המיעוט.

הדרך היחידה לשמר את ערכי הדמוקרטיה ולהציל את כולנו מפני אובדן האמון בכללי המשחק הנגזרים מהם, היא ליישם את הבטחת מפלגות הקואליציה לבוחריהן: לחוקק את מרכיבי הרפורמה המשפטית ללא מורא.