היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה - כך נאמר במסכת נדרים בתלמוד הבבלי.
הפשט בעצם מזהיר מפני זלזול במי שאינו בא מהאליטה הנכונה. במקרה שלנו, הדרש יהיה על צעירי מחאת קפלן. היזהרו בצעירי המחאה, כי מהם תגיע המהפכה האמיתית. גם במוצ"ש האחרון הגעתי לרחוב קפלן שבתל אביב על מנת להתרשם. לצד ותיקי המחאה, אנשים בגיל 50 ומעלה, לא ניתן היה להתחמק מהעובדה שבשבועיים-שלושה האחרונים, הן במחאה בקפלן והן בימי השיבוש, ההובלה עברה לצעירים. גילאי 35-25. הם עומדים בחזית המאבק, הם מתייצבים מול המשטרה, חוסמים צירי תנועה, בעיקר באיילון, ולא חוששים להתעמת עם השוטרים. אותם צעירים מאיימים במרד התייצבות למילואים, וזה כבר איום ממשי על הקיים. כי הם עמוד השדרה של המדינה - לומדים, עובדים, משלמים מסים, משרתים במילואים, מקימים משפחה, מקימים עסקים.
מהם יבואו המנהלים, השרים, המפקדים, הרופאים, המורים וגם ראש הממשלה הבאים. והם מרגישים כעת שלוקחים להם את שארית החמצן. והמתרחש נתן להם כאפה לפנים. בסבבי הבחירות האחרונים, חלקם לא טרחו ללכת לקלפיות. קחו לדוגמה את תל אביב, ששיעור ההצבעה בה היה נמוך יחסית לממוצע הכללי. כי אותם צעירים לקחו את יום החופש ביום הבחירות כפשוטו - כיום חופש גם מהצבעה.
ארבעה חודשים מהבחירות וכחודשיים מכינון הממשלה, הם התעוררו למציאות שמבהילה אותם. למצב שבו ייתכן שייאלצו להיפרד מהחיים שהכירו עד כה. שהשירות במילואים עלול לעלות להם בתביעה בבית הדין בהאג, והם לא יוכלו יותר להסתובב בעולם עם בג"ץ כשכפ"ץ. הם הבינו שאם לא יתעוררו - ימשיכו לסחוב על הגב חלק נכבד מהאוכלוסייה שלא עושה צבא, ושרובו מתקיים מקצבאות שמשולמות מכספי המסים שלהם. שאם לא יילחמו - תהיה להם מדינה שבה יוכלו אולי לחיות, אבל לא בטוח שירצו.
והיזהרו בהם, כי בבחירות הבאות, יהיו מתי שיהיו, הם כבר לא ייקחו חופש מהבחירות, ויבואו בהמוניהם לבחור. ייתכן שמתוך המחאה הזאת תקום מפלגת צעירים שתסחף את צעירי המחאות, כדי שיהיה בכנסת מישהו שייצג אותם. וזה יקרה. זה חייב לקרות.
והסקרים האחרונים שהתפרסמו, שבהם יש צניחה בכוחו של הליכוד, הם רק הסנונית שבמקרה הזה לא מבשרת את האביב, אלא שינוי עמוק בחברה הישראלית. ואם רה"מ בנימין נתניהו, ששב מרומא למדינה בוערת, לא ייקח את המושכות לידיו ויוביל את לוין ורוטמן להידברות אמיתית - הליכוד יפגוש את הצעירים בסיבוב הבא. הם לא פראיירים. מהם תצא תורה ובשורה.
השבוע לראשונה התערערה בי מעט המחשבה שהכל יסתדר בסוף. חברים יקרים, שעסקיהם סובבו אותם ברחבי העולם, חזרו סופית לישראל לפני שלוש שנים. התחושה שלהם היתה שסוף־סוף הם חוזרים לנשום. התרחב בית החזה. הלב התרגל לעצמו. שבו והתאהבו בישראל. במוצ"ש הם אמרו לי שהם מודאגים, שייתכן שטעו, שמזל שלא מכרו את הדירה בחו"ל. יהיו שיאמרו - שייסעו. מי צריך אותם? ואני אומרת - זו ארצנו, ועליה נילחם, ורק ביחד ננצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו