שאו ציונה נס ודגל - אחת ולתמיד

ב־24 במאי 1949 חוקק בכנסת חוק הדגל. החוק הגדיר מהו דגל המדינה.

בשנת 1953 פורסמו תקנות הדגל, שקובעות מהו פרוטוקול הדגל, וקובעות את הדרך שבה יונף הדגל ואת דרכי השימוש הראויות בו. בין היתר, חובה להניפו בכל המוסדות הרשמיים של המדינה.

ב־1997 נוספה גם חובת הנפת הדגל בכל בתי הספר. כמעט בכולם, כי החריגו מוסדות חינוך חרדיים. למה? זו הפשרה שהושגה אז כדי שהחוק יעבור. ומה עם הערבים? גם הם מחויבים בהנפת הדגל במוסדות החינוך שלהם, אך בפועל - נראה שאין אכיפה.

החוק, אגב, קובע עונשים על פגיעה בכבודו של דגל המדינה. לכן יש מקום להעלות על נס את הכבוד העצום שמעניקים לדגל המדינה המפגינים נגד ההפיכה המשפטית. הם נושאים אותו בגאון, מתעטפים בו כבטלית, מניפים אותו, גאים בו, ובעיקר נלחמים עליו. מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, ילדים וילדות, חילונים ודתיים. ים של דגלים.

התחושה היא שנלחמים על הדגל, שחייבים להילחם עליו, כי אם תעבור ההפיכה המשפטית - הדגל יוכתם בחוקים שיהפכו את ישראל למקום אחר. פתוח פחות. ליברלי פחות. דמוקרטי פחות.

זה החל כתגובה להנפת דגלי פלשתין במחאות הראשונות לפני תשעה שבועות, הנפה שמשכה את תשומת הלב מהמחאה המרכזית נגד חוקי לוין & רוטמן. בהחלטה מיידית החליטו מנהלי המחאה לרכוש דגלים שמחוברים למקלות במבוק קלים. הכמות הראשונה שהכינו נחטפה בתוך זמן קצר. וכך, בכל מוצ"ש הופיעו עוד ועוד דגלים, עד שהפכו לסמל המחאה.

בכל מוצאי שבת, החל מהשעה שש בערב, ניתן לראות ברחובות תל אביבאנשים צועדים לרחוב קפלןועל שכמם נושאים דגל. דגל ישראל. כשהם מגיעים לרחוב קפלן, הדגלים הבודדים מצטרפים אחד לחברו, ויוצרים בלי מילים את הדבר שמאחד את המפגינים - המלחמה על הדגל. על פרצופה של המדינה.

במשך יותר מדי שנים הניחו נושאי הדגלים לפצצות העומק של החברה הישראלית, מבלי שנתנו להן פתרון. הדחיקו. יהיה בסדר, אמרו לעצמם. הם יתגייסו בסוף, כי לא ייתכן אחרת. הם ילמדו לימודי ליבה, כי גם הם רוצים להתקדם ולהיות חלק מהעולם המודרני.

ברוך השם, אמרו לעצמם, אנחנו חיים טוב, הכלכלה משגשגת, אז נשלם מסים שיממנו גם אותם. במשך שנים, אלו שעושים מילואים ומשלמים מסים ומפתחים את ההייטק הישראלי התבצרו בתוך עצמם. דיברו עם שכמותם. צקצקו בלשונם על המצב ונסעו יחד לחופשת סקי. כעת הכל מתפוצץ לכולם בפנים.

המחאה בקפלן היא גם על המצב הבלתי אפשרי שבו חלק מהאוכלוסייה נושא בנטל, ושהדבר נראה טבעי לצד האחר שאותו הוא נושא.

המחאה היא גם נגד העובדה שבמשך שנים התייחסו אל המוחים כאל דבר מובן מאליו, שנותן ונותן ונותן. גם אם תסתיים המחאה ותהיה פשרה על החוקים, כי חייבת להיות פשרה, נצטרך יחד גם להגדיר מחדש את המושג "אנשים אחים אנחנו". כי בלי שנשכיל לפוצץ את פצצות העומק של החברה הישראלית - לא ירחק היום שבו שוב נצטרך, על נושא אחר, לצאת לרחובות כדי להגן על הדגל.