יצוא המחאה: נזק לדורות

למי שניזונים מדיווחי התקשורת ברחבי העולם על המתרחש בימים אלו בישראל אין כל ספק: המדינה שהיתה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הפכה לדיקטטורה חשוכה ואנטי־ליברלית, המדכאת ורודפת את המיעוטים שבה על סוגיהם ומגדריהם בשם לאומיות דתית קיצונית.

צילומים שלמפגינים נושאים שלטי ענקשמראים את דיוקנו של רה"מ נתניהו לצד חומייני, פוטין ואורבן ומכריזים על מות הדמוקרטיה הישראלית, ושל שוטרים המתעמתים עם המוחים, משתלבים היטב עם הכותרות החד־משמעיות: "קץ הדמוקרטיה" בישראל כבר התרחש. זו אינה אפשרות תיאורטית ולבטח לא תעמולה של מחנה פוליטי מסוים. זו עובדה. מציאות קיימת. בדיווחים השטחיים של התקשורת הזרה, שרובה מוטה מלכתחילה נגד ישראל, אין כל זכר להצגה מורכבת של הרפורמה המשפטית, ותומכיה אינם נשאלים כלל לדעתם. ככל שתמונת המתנגדים פוטוגנית יותר, הרי שזה עדיף להעברת המסר השלילי על ישראל.

מתנגדי הרפורמה מתמוגגים נוכח תשומת הלב שהם מצליחים לעורר בעולם, ועוד בתקופה שהוא שקוע בטרגדיה אמיתית: המלחמה באוקראינה. אחרי שנה של עיסוק במלחמה האיומה הזו נמאס לעורכי החדשות מדיווחים שחוזרים על עצמם בעניין מלחמת ההתשה. הסיפור הישראלי מרענן, במיוחד מאחר שניתן לקשור בין "קץ הדמוקרטיה" בישראל למלחמה ש"בני האור" הליברלים והפרוגרסיבים במערב מנהלים נגד "בני החושך" מ"הימין הלאומני והפשיסטי". וכשמתערב בכך הסכסוך הערבי־ישראלי, נוצרת לה נוסחת פלאים: ישראל אינה רק דיקטטורה מפלצתית, היא גם ישות אפרטהייד רצחנית, שנשלטת בידי גזענים קולוניאליסטים חובשי כיפות, שלא למדו דבר מהשואה ועושים היום לערבים את מה שהנאצים עשו פעם ליהודים.

יוזמי המחאה נגד הממשלה, הימין והרפורמה המשפטית מודעים לתדמית השלילית שהם יוצרים במעשיהם לישראל. יתרה מזאת: הם מכוונים לכך, כי הם סבורים שבכך יוכלו לייצר לחץ בינלאומי על הממשלה, שיביא לא רק לשינוי תוכניותיה אלא גם להפלתה.

גיוס דעת הקהל העולמית לצרכים פוליטיים פנימיים אינו כלי חדשני במאבקו של השמאל בממשלות הימין. יצוא המאבק הפנימי לחו"ל החל זמן קצר לאחר המהפך של 1977. השימוש בכלי הזה התעצם עם השנים, וכעת מגיע לשיאים חדשים.

מה שהמוחים לא הבינו עד היום הוא עוצמת הנזק שהם גורמים למדינת ישראל, שלדבריהם הם אוהבים ופועלים רק לטובתה. כשם שהישראלים ברובם אינם מודעים לדקויות הוויכוחים והעימותים הפוליטיים בארה"ב, בצרפת, בפולין, בהונגריה או בלבנון, רוב רובם של צרכני הצילומים והדיווחים מההפגנות בישראל ברחבי העולם אינם מבינים את המצב בישראל, ולאמיתו של דבר ממש לא מתעניינים. הם מסתפקים ברושם הכללי השלילי שהם מקבלים מהכותרות ומהתמונות.

אלה שמלכתחילה היו בעלי דעה נוראה על ישראל, מתחזקים בשכנועם. ובל נשלה את עצמנו: הם הרוב. וידידינו נבהלים: הכצעקתה?! האמנם ישראל יורדת מהפסים?! אלה שמתמצאים יותר בפרטים מורטים את שערותיהם ותוהים: "מה הישראלים עושים לעצמם ולארצם?". וכך מתערער לו זה עשרות שנים בעקביות בסיס התמיכה המוגבל של ישראל בעולם - במיוחד בחלקו המערבי - וקמפיין התעמולה וההחרמה האנטי־ישראלי יוצא נשכר מבלי שייעשה דבר.

המאבק הקיומי שבו ישראל נמצאת נמשך, ואלה שאינם מעוניינים בקיומה של ישראל לא עושים הבחנה בין ימין ושמאל. לצידם של נתניהו, בגין ושרון - גם לרבין, לאולמרט, לפרס ולברק התייחסו ומתייחסים כאל פושעי מלחמה ורוצחי המונים. מלכתחילה הם טוענים שישראל אינה מדינה דמוקרטית אלא מדינת "אפרטהייד". כל מי שסבורים שיצוא הוויכוח הפנים־ישראלי לחו"ל יאפשר צבירת נקודות טקטיות מול הממשלה הנוכחית, לא קולטים שאת התווית שהם מדביקים לישראל כולה לא ניתן יהיה להסיר במהירות, אם בכלל. מדובר בנזק לדורות.