ארה"ב היא ככל הנראה האימפריה הסובלנית, הליברלית והדמוקרטית ביותר בתולדות היחסים הבינלאומיים. האב המייסד, ג'ורג' וושינגטון, הציג אותה כמי שרוצה להינתק כליל מהעולם הישן, המושחת ורווי התככים, ולסמוך לביטחונה על שני האוקיינוסים המקיפים אותה. זה היה בשלהי המאה ה־18, אך "הבדלנות המזהירה" קורצת עדיין למיליוני אמריקנים.
הנשיא ג'יימס מונרו נותר נאמן לבדלנות, אבל חרג ממנהגו ב־1823 באשר לאינטרס של ארה"ב למנוע חדירה אירופית לדרום אמריקה. לתיאודור רוזוולט היו הרהורי חטא אימפריאליים בתחילת המאה ה־20, אך אמריקה סגדה לרעיון הבדלנות, שהכביד את שאיבתה לתוך שתי מלחמות העולם. אבל אחרי האחרונה, עוצמתה כמעט כפתה עליה לנהוג כאימפריה כדי לבלום את הקומוניזם, ובהשוואה לקודמותיה היא היתה מתונה, ולא אחת עצמה עין נוכח הפרת ההתחייבויות של שותפותיה באירופה.
גם ריסונה בהענשת גרמניה ויפן העיד על כך.
ישראל, כבת יקירה, נהנתה מדרכי הנועם האימפריאליות שלה - ויצאה נשכרת. כמו הבת האהובה להורים העוברים לסדר היום על מעשי הקונדס שלה. ב־75 שנותיה רשמה לעצמה יחס אמריקני אוהד, המתאפיין בביטוי "לפנים משורת הדין".
(להערכתי, זו הפעם השנייה בהיסטוריה שבה נהנה העם היהודי מחיבה מיוחסת. הרומאים כיבדו את הקשר שיצרו עימם המכבים במלחמתם ביוון כ־160 שנים לפני הספירה - עד שהגיעו מים עד נפש, ועל המרי שפרץ ב־66 לספירה הגיבו בהרס בית המקדש).
אך גם ב־75 שנות העצמאות, לא הכל התנהל על מי מנוחות. בשלהי מלחמת השחרור, בהנהגת מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, הפופולרי בדורו, צה"ל כבש פיסת קרקע בסיני. השגריר האמריקני ג'יימס מקדונלד שיגר מבט זועף לעבר דוד בן־גוריון, וזה הסיג את צה"ל לאחור בלי להטות אוזן לזעקות השבר של אלון. בתום מבצע סיני, הספיק מכתב נזיפה מהנשיא דווייט אייזנהאואר כדי להרחיק את בן־גוריון מההזיה שישראל תחזיק במצרי טיראן.
ההקבלה הדומה מכל למערכת היחסים שעלולה להתפתח עתה, חלילה, התרחשה אחרי מלחמת יום הכיפורים. גאון הדיפלומטיה האמריקנית הנרי קיסינג'ר הציע שישראל תיסוג בסיני למעברי הגידי והמיתלה כהסדר ביניים עם מצרים. זו היתה במקורה יוזמה של משה דיין לפני המלחמה. יצחק רבין תמך בה בהיותו שגריר, אך עתה, כראש ממשלה, סירב.
בהיותי שליח "הארץ" בוושינגטון, אמר לי קיסינג'ר הזועם על ישראל: "אמריקה לא חייבת לצעוק כדי שקולה יישמע בכל העולם". הוא אכן הפעיל לחץ נטול קטטה פומבית, אך יעיל - ורבין מיהר להתקפל. הסדר הביניים שימש נדבך חיוני לשלום החשוב מכל, שמנחם בגין חתם עם אנואר סאדאת מקץ כשלוש שנים.
מי שלא רואה כי ארה"ב של ג'ו ביידן צועדת בשקט מנומס אל נקודת הלחץ - לא מכיר את דפוס הדיפלומטיה האמריקנית או משים עצמו עיוור.
וושינגטון לא תניח שישראל תתחייב לה בוועידה בירדן לעכב את הבנייה בהתנחלות - ושמייד שרים פוחזים כבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר יבטלו התחייבות זו, ובנימין נתניהו יימנע מלפטרם; ולא שצה"ל הממומן בידיה ומצויד בנשקה יהיה אובד עצות מול פוגרום יהודי בחווארה; ולא שמדי יום יתווסף סכסוך בציר ירושלים־וושינגטון, עד כי ביידן יעליב את ביבי ולא יזמינוֹ לבית הלבן.
אמריקה צועדת לעבר הצומת שבו תכפה על נתניהו, כפי שנהג קיסינג'ר ברבין, "איזהו חכם? הרואה את הנולד". ביבי יכול למנוע מצב שבו ביידן יחזור לשלב הכפייה. מי כמוהו מבין את משמעות השינוי בהצבעה האמריקנית באו"ם בדרך לבית הדין בהאג?
בפועל, נתניהו כבר נמצא בנבצרות - אך הוא נאחז בכיסאו כעבריין במזבח בעיר מקלט. ראוי להסדיר לו עסקת טיעון במשפטו, ולאפשר לליכוד להקים ממשלת ימין סבירה שתחזיר לארץ את ההייטק, את הביטחון, את הכבוד ואת הידידות שעדיין מפעמת בבית הלבן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו