הקקופוניה של ועדת השניים

תחשבו שאתם מתעוררים בוקר אחד לסיוט מוזיקלי:

פותחים את הרדיו, וכל מה שאתם שומעים מהבוקר ועד הלילה זה רק שירים של אריאל הורוביץ ושל אמנים שדומים לו.

רוצים עומר אדם? מחפשים בכל התחנות ואין. רוצים לשמוע אולי קצת שושנה דמארי או עדן בן־זקן? נעלמו. שתיהן לא קיימות על הסקאלה.

אתם נבהלים ומתחילים לברר מה קרה. זה מוזר כי על פניו הכל בסדר: ביקום המקביל שהתעוררתם אליו המכוניות נוסעות, אנשים הולכים לעבודה, מתאהבים, מתחתנים ומקימים משפחות. אפשר בהחלט לחיות בו בלי להבין שמשהו במציאות מעוות מהיסוד, ולכן בהתחלה אנשים לא מבינים מה אתם רוצים מהם.

אבל ככל שאתם מתעקשים לברר מה קרה, כך אתם מתחילים לשמוע את הביטוי "ועדת השניים".

לאט־לאט אתם מצליחים לברר מה קרה כאן: ביקום הזה, במשך 12 שנה, ארבע מהן בסוד מוחלט וגם אחר כך תוך שמירה על חיסיון מלא של הפרוטוקול - אריאל הורוביץ והגיטריסט שלו הקימו ועדה בעלת כוח אדיר: הורוביץ ושותפו הקרוב מתכנסים בכל שנה ומחליטים אילו מהמוזיקאים הישראלים יהיו זכאים להיות מועמדים להשמעה ברדיו הישראלי. המועמדים שהתקבלו זוכים קודם כל להשמעה ברדיו האזורי. אלה שאין שום ספק לגביהם ושברור שהקו האמנותי שלהם לא חורג מדי מזה של חברי הוועדה, יזכו בסופו של דבר להיכנס לפלייליסט של גלגלצ ולהשפיע על אופייה של המוזיקה הישראלית.

אתם לא נכנעים. אתם קובעים פגישה סודית עם חלק מהאמנים המודרים (ואלה רוב האמנים, כי יש לי טעם מוזיקלי מאוד מסוים) ושואלים אותם איך הם מסכימים לחיות ככה. "אנחנו לא", עונה לכם בעצב אחד מהם - "אבל כשמישהו מאיתנו מנסה לצעוק שאנחנו חיים בדיקטטורה, התקשורת משתיקה את זה, כמו שעשו לעדות של מיקי גנור במשפט של אחד הנאשמים בפרשת הצוללות, שלא זכתה לשום כותרת בערוץ 12".

השם "מיקי גנור" מעיר אתכם. הוא כבר לא שייך לחלום. אתם רצים שטופי זיעה לרדיו ופותחים אותו.

ברוך השם, עומר אדם שר על "שני משוגעים". "אולי הוא מתכוון לוועדת השניים שחלמתי עליה", אתם חושבים בחיוך, ואז זה מכה בכם: באמת יש ועדה כזו. תפקידה לא לוודא שצמד מוזיקאים מסוים ואזוטרי יכתיב את הנוף המוזיקלי הישראלי כולו, אלא שצמד שופטים מסוים ואזוטרי יכתיב את הדנ"א של שופטי ישראל.

המודרים שקולם מושתק הם לא שושנה דמארי זכרה לברכה ועדן בן־זקן תבדל"א, אלא למשל: תושבי דרום תל אביב שסובלים מבעיית מסתנני העבודה; חקלאים שאסור להם להתגונן מפני הטרור החקלאי; מפגינים נורמטיבים בשילה שחוטפים מכות רצח; קטינים שנלקחו למעצר מנהלי בזמן המחאה נגד ההתנתקות; תושבי נתיב האבות שבתי הקבע שלהם, שהוקמו בעידודה של ממשלת שמאל, נהרסו; ורוב המצביעים במדינת ישראל, שחרב הנבצרות מונחת על צווארו של ראש הממשלה שלהם.

ככה פחות או יותר מרגיש חצי מהעם. הוא לא רוצה לחסל את הדמוקרטיה, הוא מבקש להשתתף בה.