"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הפיתוי והסכנה בדגל "ישראל השנייה"

הנפה אוטומטית של דגל "ישראל השנייה" לא תורמת לחילוצם של מזרחים, אלא להנצחתם כקורבנות • כמו כן, השסע שמחריף זולג למשפחות מזרחיות, וסימון המזרחים שלא נאמנים לנתניהו כ"משתכנזים" או כ"אויבים" מחלחל פנימה, גם לתוכן

,עודכן
0השמעה
אבישי בן חיים, צילום: אריק סולטן

"ישראל השנייה", כינוי שניתן על ידי התקשורת למזרחים בשנות ה־60,זוכה לעדנה מחודשת אצל ד"ר אבישי בן חיים, ולתיאוריה שדגלה מונף ללא הרף.

אירועים כמו החלטת בג"ץ לפסול את מינויו של ח"כ דרעי וההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, נתפסים אוטומטית על ידי אנשי תקשורת ופוליטיקאים כניסיונות לדיכוי "ישראל השנייה".

אכן, קיימים דיכוי ואפליה מובנים כלפי מזרחים וקבוצות מוחלשות, שדורשים תיקון יסודי. ההכחשה הרווחת אצלנו דוחה את האפשרות לראות את הבעיות, ולכן את הטיפול בהן. אך התגובות האוטומטיות של אב"ח, דיסטל־אטבריאן ואחרים, התופסות כל ביקורת כניסיון לדיכוי ישראל השנייה, אף הן עיוורות, וממקמות את המזרחים בעמדת הקורבן הנצחי, החף מפשע.

הן פוטרות את האדם מהצורך לבחון עצמו בביקורתיות, ושוללות כל אפשרות ללמידה מטעויות, לקבלת אחריות ולחקר האמת, שהיא הבסיס ההכרחי הדרוש להתפתחות ולשינוי.

הנפה אוטומטית של דגל הקורבן החף מפשע כאמצעי להשתקה או לניצול לרעה מאפיינת טראומות לסוגיהן. טראומת השואה משמשת להשתקת ביקורת על ישראל, וגם אצל היחיד יכולה הטראומה לשמש חסם חשיבה והצדקה לנקמה. הטראומה המזרחית, שבה אני עוסקת כפסיכואנליטיקאית, בעצמי בת להורים ילידי מרוקו, מתייחסת להשלכות הנפשיות הבין־דוריות של מדיניות אי־השוויון והדיכוי, ויכולה אף היא לשמש, באמצעות הקורבנוּת והשנאה הנלווית אליה, להשתקה ולניצול לרעה.

השנאה והכעס הם ביטוי טבעי של חיבור האדם לעוול, שלעיתים אינו בר־תיקון. יחד עם זאת, קיימת סכנת התקבעות בשנאה, התבוססות בה והזדהות יתר עם הקורבן. עמדת הקורבן היא מפתה, היא מספקת לאדם הגנת עליונות ואשליית כל־יכולות (לא מודעות). בשם העוול הכל־מותר - לא צריך לעשות חשבון, יש הצדקה לנקמה ולעשות מה שבא. בהקשר האשכנזי־מזרחי, אפשר בשם העוול להשתלח ללא רסן ב"תוקפן האשכנזי" ובשלוחותיו, ולייחס לו את האשמה בכל הבעיות. "הכל זה תוצאה של ההגמוניה", מסביר אב"ח שוב ושוב, וכך שורש כל רע הופך להיות "האשכנזי", "ישראל הראשונה" - השמאל, כולל המזרחים המזדהים עימו.

הדפוס שחוזר: המר והרע מושלך על "ישראל הראשונה", ואילו הטוב מיוחס ל"ישראל השנייה" ו"המחבקת", "הבשורה המתוקה". מדובר בפיצול ובמתקפה במסווה של אחדות ופיוס.

המציאות המורכבת מצטמצמת לגורם אחד - העוול. כך פועלת הקורבנוּת כרודנית, כ"כלי נשק", לרוב לא מודע, שבו אפשר לתקוף כל ניסיון לחשוב אחרת ולחסום כל אפשרות לחקר האמת. באופן זה מחוסלת הביקורת כלפי הרפורמה המשפטית, גם זו הנוגעת באופן ספציפי להשפעותיה המזיקות על "ישראל השנייה". כך גם אפשר להתנער מאחריות לכל עבירה ומעשה פסול, ולהשליכה על "ההגמוניה". המחיר: נותרים כלואים בעמדת הקורבן, ללא יכולת לראות את הכשלים ואת הבעיות, ללמוד מהם ולשנות.

הנפה אוטומטית של דגל "ישראל השנייה" לא תורמת לחילוצם של מזרחים, אלא להנצחתם כקורבנות. כמו כן, השסע שמחריף זולג למשפחות מזרחיות, וסימון המזרחים שלא נאמנים לנתניהו כ"משתכנזים" או כ"אויבים" מחלחל פנימה, גם לתוכן.

מצד שני, הכחשת העוול והשלכותיו, המתבטאת למשל בהיעדר ייצוג של מזרחים באליטות המקצועיות, כולל ביהמ"ש העליון, לא מאפשרת לטפל בבעיות, ומהווה דלק לשנאה. וכך, הקורבנוּת מחד וההכחשה מאידך מעוורות, ומזינות את השנאה המשמשת פוליטיקאים ואנשי תקשורת לצרכים פוליטיים ופופוליסטיים, להקצנה ולקיטוב בחברה.

בזמנים מטלטלים אלו, שבהם "הכל בחוץ", יש גם פוטנציאל לשינוי, מתוך התבוננות אמיצה ונוקבת בעצמנו כיחידים ובחברה שלנו בכללותה. כך נוביל לתיקון בעבור מזרחים ומזרחיות ואוכלוסיות מוחלשות, ולמימוש מהותי של שוויון, צדק ושלום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

שרון שטרית

ד״ר שטרית היא פסיכואנליטיקאית, מנחה ופסיכולוגית קלינית

כדאילהכיר