עין לארה"ב צופייה

מדי שבוע אני מגיעה להפגנה בקפלן, מנסה להבין את עוצמת הרוח. והיא חזקה ואיתנה ומרשימה גם בשבוע השביעי שלה.

זה בכלל לא משנה אם אלה 50, 80 או 200 אלף מפגינים. משנה העובדה שאלפים יוצאים מבתיהם ומאזור הנוחות שלהם למען מטרה שגדולה מהאינטרס הפרטי שלהם.

מרשים במיוחד לראות את החיבור לדגל. עשרות אלפי דגלים מונפים אל על. השבוע גם הקרינו על אחד הבניינים ברחוב קפלן את מגילת העצמאות. שורה אחרי שורה. "להיות עם חופשי בארצנו". זו המטרה. זה הכיוון.

לפחות בשלב זה, לא נראה שזה מזיז לשר המשפטים יריב לוין ולעושה דברו בוועדת החוקה שמחה רוטמן. הם בדהרה למימוש המהפכה המשפטית. הם מתכוונים להביא היום שני חוקים מרכזיים לקריאה ראשונה - שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, והגבלת כוחו של בג״ץ לפסול חוקים. חוקים אלו הם אבן הראשה של המהפכה שהם מבקשים להעביר.

וכרגע אין מי שמצליח לעצור את הדהרה. גם לא אנשי ימין שהפגינו בירושלים, ובראשם ראש השב״כ לשעבר, יורם כהן, שהזהיר שהדמוקרטיה תיפגע אנושות. ולא אחד מראשי המתנחלים, פנחס ולרשטיין, או מתנחלים מגוש עציון, ועוד.

גם מי שאחראי לקרע הצפוי בעם ושעומד בראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא עוצר את לוין & רוטמן. לא ברור אם משום שאינו רוצה, כי הרפורמה תציל אותו ממשפטו, או משום שאיבד את השליטה על השניים, או מחשש שאם כן יעצור - יאבד את הקואליציה ונלך לבחירות.

על רקע הדברים, ראוי להתעכב על הקולות שמגיעים מממשל ביידן. לא מן הנמנע שנתניהו שמח מאוד על ההתערבות האמריקנית בנושא, ולא אתפלא אם יתברר שאפילו עודד התערבות כזו בשיחתו במוצ״ש עם מזכיר ההגנה האמריקני, בלינקן. לכאורה דיברו על הכשרת התנחלויות והוצא כרטיס צהוב לישראל, אבל לא מן הנמנע שגם הרפורמה עלתה בשיחה.

נתניהו יודע עד כמה ביטחון ישראל תלוי באמריקה. בלי הסיוע האמריקני והשת״פ הביטחוני, ישראל תיקלע למציאות ביטחונית בעייתית. לכן הוא לא יצא נגד דברי הנשיא ביידן, שאמר בשבוע שעבר בראיון ל"ניו יורק טיימס" שערכי הדמוקרטיה משותפים לשתי המדינות.

בינתיים הוא גם לא יצא נגד דברי שגריר ארה״ב בישראל, טום ניידס, שבראיון בסופ״ש ל־CNN אמר שממשל ביידן אמר לנתניהו: תלחץ על הברקס. עוד אמר ניידס: ״אני אומר לביבי, כמו שאני אומר לילדים שלי - תאט, תנסה להגיע להסכמה. לא נוכל לעזור לך אם החצר האחורית שלכם בוערת״.

הסאבטקסט ברור - אנחנו ההורים שלכם. בלעדינו אתם בסכנה. לא נפעיל את הווטו באו״ם, ועוד שורה של דברים שבלעדיהם ישראל לא תהיה כפי שאנו מכירים אותה, ועם אחת כזאת לא בטוח שאנחנו רוצים חברות קרובה.

עצוב לומר זאת, אבל מאחר ששני חלקי העם לא מצליחים להידבר, ומאחר שהנשיא הרצוג כשל בניסיון להביא לעצירה בחקיקה כתנאי להידברות - אנחנו נושאים עיניים מערבה, לארה״ב, כי אולי משם תבוא הישועה. זו כבר לא השורה מההמנון ״עין לציון צופייה״, אלא עין לארה״ב.