איראן לפני הרפורמה

באיראן חגגו בסוף השבוע האחרון 44 שנה למהפכה האסלאמית, שהעלתה את האייתוללות לשלטון. ברחובות טהרן התקיימו עצרות ותהלוכות, שבהן קראו מאות אלפי המפגינים "מוות לישראל ולארה"ב" ושרפו את דגליהן.

ספק אם למנהיגי איראן יש באמת סיבה למסיבה. המדינה נתונה במשבר כלכלי עמוק, המוליד נרגנות ואף עוינות כלפי המשטר בקרב אזרחי איראן, שמוצאות את ביטויין בגלי המחאה השבים ופוקדים את המדינה בעשור האחרון.

גל המחאה האחרון שבהם, חסר תקדים בהיקפו ובמשכו, היה מחאת החיגא'ב - מחאתם של צעירים חסרי מנוח, שביקשו עתיד טוב יותר מזה שיכול להציע להם המשטר. כוחות הביטחון של איראן התקשו להתמודד עם גל המחאה ולהביא לסיומו, למרות צעדי דיכוי שכללו ירי לעבר המפגינים והרג מאות מהם, מעצר של עשרות אלפים ומשפטי בזק, ולאחריהם - הוצאות להורג, במיטב המסורת של הצדק האיראני.

אבל דומה שגל המחאה מיצה את עצמו, הן משום שהמפגינים נעדרו הנהגה שתוביל את מאבקם, והן משום שמגזרים רבים בחברה האיראנית נמנעו מלהצטרף אליהם. ובכל זאת, אם יום אחד ייפול משטר האייתוללות - הרי ההיסטוריה תזכור את גל מחאת החיג'אב כזה שבישר ואף זירז נפילה זו. אך הדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין.

ובכל מקרה, המשטר האיראני חש עצמו בטוח להמשיך בשלו. הרי הוא לא תופס את מצוקתם ואת מחאתם של אזרחי המדינה כאיום ממשי לקיומו. השעון בטהרן, שעונם של חמינאי ושל משמרות המהפכה, אינו מכוון לפי מצב הכלכלה, אלא הוא מצביע על הגרעין ועל ההתעצמות הצבאית, שאותם תופס המשטר לא רק ככלי להשגת מטרותיו, אלא גם ככאלו שיבטיחו את הישרדותו לעתיד לבוא.

ובינתיים, בחומות שסגרו על איראן נבעים סדקים. מוסקבה נדחפה בשל המלחמה באוקראינה לזרועותיה של טהרן, ושתי המדינות הולכות ומעמיקות את שיתוף הפעולה ביניהן. אין ספק שהתגייסותה של טהרן לצד רוסיה ונכונותה לסייע לה בשעתה הקשה לא תישכח אצל הרוסים, ויש להניח שטהרן תשכיל לגבות את המחיר כבר בזמן הקרוב.

גם סין מביעה אהדה והבנה ל"שאיפות הלגיטימיות" של טהרן להשיג יכולת גרעינית, ופועלת להדק את הקשרים עימה. הנה כי כן, ציר חדש - טהרן, מוסקבה ופקינג - שההיגיון העומד בבסיסו הוא, כמובן, האיבה לארה"ב.

האמריקנים בנו על הסנקציות הכלכליות שהטילו על איראן כמה שיפעיל לחץ על המשטר, אם לא יביא למיטוטו. אך מתברר שבסנקציות אין די. הן מכבידות אמנם על חיי היומיום של אזרחי איראן, אבל אין בהן די כדי להביא את משטר האייתוללות לשנות את מדיניותו. זה, כך מתברר, מגיב רק לאיום צבאי ממשי וקונקרטי.

למשל, באביב 2003, כשארה"ב כבשה את עיראק וכשבטהרן היו משוכנעים שאיראן היא הבאה בתור - או אז עצרו האיראנים ביוזמתם את תוכנית הגרעין שלהם לכמה שנים, בלא משא ומתן ובלא הסכם. וכך גם בינואר 2020, עם חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס, כשהתברר לטהרן שדונלד טראמפ לא רק מדבר - אלא גם עושה.

ולבסוף - כך גם בסוריה, שבה פעילות התקפית נחושה של ישראל מרתיעה את איראן ובולמת את מאמציה להתבסס במדינה זו. אך לשם כך צריך להניח את האקדח על השולחן. הבעיה היא שארה"ב מגלה הססנות, וגם עסוקה בזירות פעולה אחרות, שאולי חשובות בעבורה יותר מהזירה המזרח־תיכונית.

משמעות הדבר, מבחינת ישראל, היא שאנו הולכים ומתקרבים לרגעי הכרעה הרי־גורל, שבהם תידרש ישראל לאיים, ואולי גם לפעול. לשם כך נדרשים פניות וקשב, כמו גם אחדות שורות וקונצנזוס שיגבה החלטות שאליהן אולי תידרש בעתיד הקרוב ההנהגה בישראל. למרבה הצער, אנו עסוקים בקטטות מבית. ראוי שנזכור ונזכיר לעצמנו שאיראן קודמת לרפורמה.