זו לא הרפורמה, זה המשפט

שנים ארוכות שהיתי במשכן הכנסת וצפיתי בהפגנות רבות. אף לא אחת מהן דמתה לזו שהתקיימה שלשום.

גם לא ההפגנה שבה נכחתי בשלהי מלחמת לבנון הראשונה, שבה השליך יונה אברושמי רימון יד ורצח את אמיל גרינצווייג.

הפגנות ההתרסה כלפי בנימין נתניהו נולדו בסיבוב הקודם ונערכו ברחבי הארץ, ובמרכזן כיכר בלפור, ירושלים. השתתפתי בכ־70. הן חודשו עם הרכבת הממשלה העכשווית, וזו שנערכה שלשום כמו חתמה פרק, ובתחתיתו השורה המוכרת בדפוס - "המשך יבוא".

היה בה ציבור חסר תקדים בהיקפו, בבחינת ירושלים "שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך". היתה תחושה מעורבת של עוצמה גואה לצד אין־אונים. היא ביטאה עוינות כלפי ההפיכה השלטונית שמובילים יריב לוין ושמחה רוטמן, והצלחתה ניזונה ממשגה באסטרטגיה הפוליטית של הממשלה.

בעוד הנשיא יצחק הרצוג יוצא מגדרו לנהל משא ומתן על פשרה בנושא המאיים על אחדות האומה, ושני הצדדים טוענים כי פניהם להסכם ולא למלחמת אזרחים, לוין שגה בסרבו ביהירות לעכב את המשך החקיקה "אפילו בדקה אחת". תשובות כאלה מדרבנות בדרך כלל תגובות גמול במחנה היריב לזה של יריב. הכרתי את כל שרי המשפטים מאז שכיהן בתפקיד יעקב שמשון שפירא, ואיני מעלה על דעתי כי מי מהם היה דוחה בקשה כזאת של הנשיא, שאינה יותר מגילוי של רצון טוב לקראת כניסה בתנאים שוויוניים לדיונים קשים לפתרון.

הרצוג הבליע בדבריו אמירה חשובה, מעין אוקסימורון: גם אם יזכה צד אחד בניצחון מוחץ - שני היריבים ייצאו מהמערכה וידם על התחתונה. סתירה נכונה.

סדרת ההפגנות מאז כינון ממשלת נתניהו הנוכחית, ותגובותיו של המשק - בעיקר ההייטק - ערערו את ביטחונו בתבונה שבניהול המחוספס של המשא ומתן. אך כנראה לא עלה בידיו לגרום ללוין ולרוטמן להיענות לבקשת הנשיא לבלום באורח סמלי וזמני את מהלכי החקיקה, ולפיכך, במענה לנוקשותם, הודיע להם יאיר לפיד כי בהיעדר הסכמה מזערית כזאת מצידם - לא תתייצב האופוזיציה למשא ומתן עימם.

אך התיאור הזה, המעסיק מאוד את התקשורת האלקטרונית, מטפל בזוטי דברים. יתרה מזאת, גם אם יעמיקו ויגיעו להבנה בנושאים מהותיים השנויים במחלוקת, כגון פסקת ההתגברות, לא יהיה בכך כדי לפתור את המשבר ההולך ומתגבר.

הפירוש המעשי הוא שתנועת המחאה תגביר את פעילותה, בניגוד מובהק לאינטרס של ביבי. זאת, מפני שאם יעלה בידי הצדדים למצוא נוסחת פשרה לסוגיות מורכבות באשר לאופייה הדמוקרטי של ישראל וכיצד היא נתפסת במערב - אין בכך כדי לפתור בהכרח את הנושא הנפיץ שהוא, ורק הוא, עשוי לכבות את התבערה, דהיינו - משפטו הפלילי של נתניהו.

בניסוח בהיר, גם אם יכלו הצדדים להגיע להסכמה לגבי איזה רוב נחוץ בכנסת כדי לממש את פסקת ההתגברות - אם רק 61 קולות או יותר - לא היה בכך כדי למצוא נקודה ארכימדית המניפה פתרון ליישוב הסכסוך. התנאי לכל הסכם הוא שיכלול במהותו תוצאה המאפשרת לבטל או להשהות ולהשעות את המשפט נגד נתניהו. בלעדי תוצאה זו - לא יקום ולא יהיה כל הסדר. אך לא ניתן להניח סעיף כזה בפומבי על סדר היום.

פרקליטי נתניהו, שפנו על דעתו אל פרופ' אהרן ברק כדי להסדיר לראש הממשלה עסקת טיעון, הבינו היטב במה מדובר. בהקשר זה נלחשו כמה רעיונות שיכלו להשביע את הזאב בלי לנגוס בכבש, ולמוסס את הסוגיה הדמוקרטית.

ההצעות והמחלוקות שיועלו במהלך המשא ומתן, אם אכן ייפתח, יהיו רק בבחינת תפאורה, הן לנתניהו והן לראשי האופוזיציה.

כשידלפו הידיעות הראשונות שהם מתלחשים ביניהם בתיקי 1000, 2000 ו־4000 כיסוד להפיכה השלטונית, יסתמן גם הסדר כולל להפיכה המשפטית. לא קודם.