האינתיפאדה השלישית כבר כאן

ישראל חוותה פיגוע קטלני נוסף בירושלים, אך חרף סממניה הנמשכים של האלימות הפלשתינית, היא ממשיכה להכחיש בתוקף את מה שכתוב באותיות ענק על הקיר זה שנה וחצי: אינתיפאדה שלישית!

אמנם האינתיפאדה הנוכחית לא ממש דומה לאחרונה שפרצה בספטמבר 2000, וגם לא לקודמתה בשלהי 1987. אין בה הרכיב המוכר של התפרצות עממית רחבה וחיכוך בין צה"ל לבין האוכלוסייה האזרחית, שאפיין התקוממויות עבר בשלב הראשון שלהן. אבל מתקיים בה אלמנט הגל השני שנלווה לכל אחת מהן, קרי - טרור קשה נגד אזרחים ישראלים, ובעיקר טמון בה הרכיב המשמעותי שקובע אם זו אינתיפאדה או עוד גל של טרור.

מה שהופך "גל טרור" מהסוג השכיח לאינתיפאדה (בערבית, התנערות) הוא רכיב קריאת התיגר שיש בה על הסדר האסטרטגי הקיים. בהקשר הנוכחי, מדובר בסדר שעוצב על ידי ישראל בעשור וחצי האחרונים וזיכה אותה באחת מתקופות השקט הביטחוני הארוכות ביותר שהיא ידעה. הוא נשען על מודל "השלום הכלכלי", ובמילים אחרות - על היכולת להמיר כלכלה באידיאולוגיה.

אין מדובר בפטנט חדש. חוזה המדינה ניסח אותו כבר בסוף המאה ה־19, וכמעט כל ראשי הציונות הלכו אחריו בתפיסה כי הציונות תגאל את המזרח בכוח המודרניזציה שלה. התפיסה הזו תורגמה בשנים האחרונות לאסטרטגיה הודות למעמד הכלכלי שצברה ישראל וחוסנה הטכנולוגי. כך היא יכלה להציע לשכניה הערבים־פלשתינים (ביו"ש, בישראל גופא, במזרח ירושלים ובעזה) איכות חיים תמורת ריכוך החזונות האידיאולוגיים והאקטיביזם הפוליטי.

אבל אירועי השנה וחצי האחרונות, מאז שומר החומות של מאי 2021, מראים סדקים באסטרטגיה הזו. הביטוי לכך הוא האלימות שפרצה והיתה משותפת לכל חלקי המערכת הפלשתינית: מערביי ישראל בערים המעורבות, דרך הבדואים האנרכיסטים של הנגב, עבור בפלשתינים של אזורי שכם וג'נין, בואכה הג'יהאד האסלאמי של עזה ועד לצעירי מזרח ירושלים. כל אחד בתורו הפגין את מיאוסו מ"השלום הכלכלי", וביקש לאתגר את האסטרטגיה הזו ולהשיב את האזור לפוליטיקת הזהות הישנה של המזרח התיכון המתכתבת עם קונפליקטים לאומיים ודתיים כאחד.

באופן זה עורבבו בשנה וחצי האחרונות כל חלקי הזירה הפלשתינית, טושטשו הגבולות ביניהן ונארגו יחדיו כל סוגי האלימות והגדרותיה, זו הלאומנית וזו הפלילית, לכדי אינתיפאדה שלישית. אך התודעה הישראלית מסרבת לראות את התמונה הכוללת. תחת זאת היא מעדיפה למסגר את האירועים בהגדרות מצמצמות נוסח "גלי טרור" ולשקוע בתוך עולם פתרונות טקטי, שעה שמדובר באתגר בסדר גודל אחר לחלוטין, הגדול ממידותיו של שר או מבצע נקודתי בירושלים.

מדובר באתגר של התמוטטות סדר אסטרטגי, המצריך הרבה יותר מפעולות כמו הריסת בתי מחבלים, צעדי גירוש וטיפול בהסתה ברשתות. לאלה יכול להיות אפקט מסוים, אבל ללא רעיון אסטרטגי מסדר על האופן שבו ישראל יכולה לתקן את הסדקים בחומת המגן (הכלכלית) שטיפחה בשנים האחרונות, לא נשתחרר גם מהמבוכה האופרטיבית המאפיינת נוכח חוסר ההצלחה להתמודד עם הטרור, ונצעד בוודאות להסלמה נוספת במצב.