מלחמות היו"דים

מאמרו של יאיר לפיד בעיתון "הארץ", "האמת מתה, עלינו להחזיר אותה לחיים", הזכיר לי סיפור חסידי.

כך סיפר רבי נפתלי מרוּפּשיץ:

כשהייתי ילד קטן, למדתי את האל"ף־בי"ת ואת סימני הפיסוק. יום אחד קראתי פסוק מתוך החומש, ומצאתי בו שתי יו"דים העומדות זו לצד זו.

הסביר לי המלמד כי כשרואים שתי יו"דים כאלה - הרי הכוונה למילה "א־דוני", שמו של הקדוש ברוך הוא.

המשכתי לקרוא, והנה הופיעו לפניי שוב שתי יו"דים, אלא שהפעם היו כתובות זו מעל זו.

אני, שלא ידעתי את ההבדל, קראתי גם אותן "א־דוני". אז גער בי המלמד, ואמר: "אם שתי יו"דים עומדות זו מעל זו - אין זה שם קדוש, אלא סימן לסוף הפסוק!".

במאמר ב"הארץ" לפיד מעמיד את שתי היו"דים באופן בוטה אחת מעל השנייה: הוא טוען שהפסיד בבחירות מפני שיריביו "השתלטו על האמת" באמצעות "מכונת רעל".

היות שחלק מ"מכונת הרעל" מורכב מאנשים שאין עוררין על האינטליגנציה והיושרה שלהם, לפיד לא מהסס לכנות אותם ביהירות "אינטלקטואלים מהשורה השנייה".

מוזרה במיוחד טענתו כלפי התקשורת: "התקשורת הממסדית איבדה את ביטחונה העצמי כפוסקת בין האמת לשקר. במקום זה, היא עברה למודל של איזון... יש רק בעיה אחת במודל הזה: לאמת אין גרסאות. יש רק אמת אחת, וכל השאר שקר". האיזון בין היו"דים (ובנמשל, כמובן, בין היהודים) - ריבוי הפנים של האמת, הדבר שרבי נפתלי ראה בו קדושה - הופך אצל לפיד להתגלמות הרוע.

הוויכוח הנוקב סביב רפורמת לוין הוא פועל יוצא מהגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית": אם ישראל שואפת להיות מדינת הלאום של העם היהודי, נגזר מזה אי־שוויון בתחומים מסוימים (למשל, רצון המחוקק להגנה מפני הצפת המדינה היהודית במסתננים), ועל כן גם ריסון האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ. אם ישראל תתעקש על היותה דמוקרטית ושוויונית לכל אזרחיה מעל לכל, נגזר מזה ההפך - ריסון הכנסת, שבה הרוב הוא יהודי. משיכת החבל הזו היא בלתי נמנעת, והיא גם בריאה. זו לא מלחמת גוג ומגוג בין בני האור לבני החושך. לשום צד אין מונופול על האמת, כפי שטוען לפיד.

כל צד מפרש אחרת את הביטוי "יהודית ודמוקרטית", ומכיוון ששני הערכים האלה נמצאים בבסיס הקיום שלנו - הרוב העצום בעם גם רוצה להגיע לשיווי משקל. מפלגות השמאל הגדולות לא שואפות לבטל את הגדרת המדינה כמדינה יהודית, וגם הליכוד היא מפלגה דמוקרטית למהדרין, כולל פריימריז שחברי הכנסת של יש עתיד יכולים רק לחלום עליהם. גם אם נקודת שיווי המשקל תזוז בקדנציה הקרובה קצת יותר לכיוון ה"יהודית" - זה לא יהיה סופה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

רבבות המפגינים שהגיעו לכיכר הבימה במוצ"ש לא מרגישים ככה.

אני מכבד אותם (ואת חלקם גם אוהב באופן אישי), אבל הייתי שמח לו בראש המחנה שלהם היה עומד מנהיג אחראי, שמזכיר להם שהם נלחמים על "האמת שלהם" - ולא על "האמת".