געגועיי לרות גביזון

איך אני מתגעגעת לרות גביזון. לא רק בימים כאלה, אבל במיוחד בהם.

האישה הזו, נמוכת הקומה וגדולת הנפש, שעזבה אותנו לפני כשנתיים וחצי, היתה מלאה בדעת ובאומץ.

אני מתגעגעת לקול הצלול והרהוט, החושב והנועז, שלא פחד מחיצי הביקורת והיה כן ואמיתי. הקול של גביזון ודמותה חסרים במיוחד לאור הסחף העדרי בתקשורת, באקדמיה ובאליטה המשפטית, זרם שסחף אפילו את מתנגדי האקטיביזם השיפוטי הטובים ביותר, כמו פרופ' יואב דותן שהשתתף בקולניות בהפגנה השבוע, או פרופ' מני מאוטנר שנעלם לצערנו. במקום לשקף תמונת עולם מורכבת ואמיצה, הם נסחפו או נאלמו דום.

אני לא יודעת מה גביזון היתה אומרת, אבל היא היתה אומרת. היא לא היתה מפגינה ולא היתה נעלמת. כשאני עוצמת עיניים וחושבת על נחיצות תיקון מערכת המשפט - עולה בראשי דמותה של גביזון. פעם, כסטודנטית לתואר ראשון, זכיתי ללוות את העמותה שהקימה גביזון, ארגון מציל"ה. הייתי עדה לחדות מחשבתה ולדיבורה הרהוט והאנליטי. באחת הפגישות עלה שמו של אהרן ברק באיזשהו הקשר לחלל האוויר, ואת המבט שעלה בעיניה, מבט מלא עלבון מהול בכעס, אני לא אשכח. גביזון, החכמה והערכית, המשפטנית המחוננת, היתה צריכה להיות שופטת בבית המשפט העליון שלנו.

בבליל הראיונות המתלהמים שלו לפני כשבועיים, נשאל ברק פעם אחת בלבד מדוע סירב למנות את רות גביזון לשופטת בבית המשפט העליון.

"לא בגלל דעותיה", הוא ענה בסתמיות, והמראיינת לא טרחה לעמת אותו או להתעכב על העוול הזה. אבל האמת שונה, ומדגישה באופן מובהק את העיוות בהליך מינוי השופטים בישראל.

ברק היה נשיא העליון כשעלה שמה של גביזון כמועמדת לשיפוט בו, אי־אז ב־2004. מי שהעלתה את מועמדותה היתה ציפי לבני, שרת המשפטים. ברק הטיל וטו מוחלט על גביזון ומנע כל אפשרות שהיא תמונה, עד למצב של התנגשות רבתי עם שרת המשפטים.

הקליקה בוועדה נוצרה. השופטים התייצבו, כרגיל, כגוש אחד מגובש נגד, והשיגו "רוב חוסם" עם חברי לשכת עורכי הדין. לבני ונבחרי הציבור הפסידו. גביזון הפסידה, אנחנו הפסדנו.

שימו לב שלא מדובר פה באנשי ימין. גם ברק, גם גביזון וגם לבני הם אנשי שמאל מובהקים.

אז מה היה בה, בגביזון, שהפחיד כל כך את ברק? "יש לה אג'נדה", הוא אמר בדיעבד, כשניסה להסביר בימים ההם את צעדיו. "אני חושב שלעת הזאת, האג'נדה שלה היא לא אג'נדה ראויה לבית המשפט העליון... לולא רות היתה מעלה את דעותיה באשר לתפקיד בית המשפט העליון, לא הייתי שואל את דעותיה והייתי מסכים למינוי שלה".

אתם מבינים? לגביזון היתה אג'נדה על מקומו של בית המשפט העליון במארג הדמוקרטי של ישראל - מתי אפשר ונכון להתערב בחקיקה, מתי ראוי להתערב בעבודת הממשלה - והאג'נדה שלה פשוט לא תאמה את דעתו של ברק. יתרה מזו - היא העזה להשמיע את דעתה.

במיניסטריון האמת של הנשיא לשעבר ברק, מי שלא מחזיק בדעה ה"נכונה" לא צריך להשמיע אותה, ואם ישמיע - ייחסם. וכך, אותו ברק שהיום הפך למעין סבא טוב שמתחנן לשיח והידברות, נהג בכוחניות ובאטימות כשהיה בעמדת כוח.

שינוי שיטת מינוי השופטים בישראל הוא הכרח, והכרחי שהוא יבוא כחלק מרפורמה כוללת ביחסים בין הרשויות. גם השינוי שהכניס גדעון סער ב־2008 לא היה מסייע לגביזון לו היה שמה עולה כמועמדת, כי גם במתכונת הזו, שקיימת עד היום, לשופטים יש וטו.

כשמדברים על בית משפט שיכול לבטל חקיקה, אין מודל כזה שבו שופטים שולטים בהליך בחירת השופטים באף מדינה דמוקרטית מערבית.

זה קורה רק בישראל, וזה לא מעיד על בריאות דמוקרטית - להפך.